מי שהכין חדר לילד בשנים האחרונות מכיר את הרשימה: מגדל למידה למטבח, מיטת רצפה בצורת בית, קשת טיפוס, מדף ספרים נמוך וערכת צעצועי עץ בצבעי פסטל. על כולם כתוב "מונטסורי", ולרוב גם המחיר בהתאם. מה שלא כתוב בשום מקום הוא איפה מונטסורי אמרה את זה. עד עכשיו גם לא היה קל לבדוק, מפני שאף ספר שלה לא תורגם לעברית.
השבוע יצא בעברית, בפעם הראשונה, "המוח הסופג", הספר שבו מריה מונטסורי עצמה מסבירה את השיטה. אז פתחתי אותו וחיפשתי בו את הרשימה, מוצר אחר מוצר.
מה לא מצאתי
מגדל למידה אין שם. גם לא מיטת רצפה, לא קשת טיפוס, לא לוח איזון ולא מדף ספרים שהכריכות בו פונות קדימה. בספר שלם על שש שנות החיים הראשונות אין אף מילה על ריהוט לחדר ילדים. את המיטה הנמוכה מונטסורי אכן הציעה, אבל בספר אחר, "סוד הילדות", ושם היא מתארת מצע פשוט שמונח כמעט על הרצפה, ומציינת שהוא גם זול. את זה כדאי לזכור מול מיטת עץ מעוצבת עם גג.
צעצועים דווקא יש בספר. יש עליהם סעיף שלם, שנקרא "צעצועים ומציאות". ומי שמצפה למצוא בו המלצה על צעצועי עץ טבעיים צפוי להפתעה.
מה היא כותבת על צעצועים
"במקום האמצעים ליצור את התבונה", היא כותבת, "נותנים לו בעיקר צעצועים חסרי תועלת". לא צעצועי פלסטיק מול צעצועי עץ. צעצועים. הבעיה בעיניה אינה החומר אלא העיקרון: נותנים לילד העתק קטן של העולם של המבוגרים, מטבח של צעצוע, בית של צעצוע, פסנתר של צעצוע, שאי אפשר לעשות בו שום דבר. "הפירות עשויים אבן, ואי אפשר להכין אותם ולא לאכול אותם. זה לעג".
היא מתארת סצנה שכל הורה מכיר: הילד רוצה תמיד צעצוע חדש, משחק בו דקות אחדות, ושובר אותו. הפסיכולוגים של זמנה הסיקו מכך שלילדים יש יצר הרס. היא מסיקה משהו אחר: "הצרה האמיתית היא שלילדים אין עניין של ממש בדברים האלה, מפני שאין בהם ממשות". ועל הבובה היא כותבת משפט שלא יוצא לי מהראש: הילד נמצא בגיל שבו הוא משכלל את השפה, "ובכל זאת היצור היחיד שהוא יכול לדבר איתו בחופשיות הוא הבובה שלו, והבובה אינה יכולה לענות לו".
אני לא בטוחה שאני מסכימה איתה עד הסוף. ילדים משחקים בבובות כבר אלפי שנים, וקשה לי להאמין שכולם ניזוקו. אבל את התיאור של ערימת הצעצועים שאיש אינו נוגע בה קשה שלא לזהות.
ומה היא מציעה במקום
דברים אמיתיים, בגודל של ילד. לא צעצוע של מטאטא אלא מטאטא קטן שמטאטא. לא מטבח מעץ אלא מקום במטבח. "כשהאם מכבסת, אופה לחם או מכינה צ'פאטי", היא כותבת על ילדים בהודו, "גם הילד עושה זאת, אם יש לו כלים מתאימים". ובמקום אחר: "לא בובות אלא ילדים אחרים".
יש בספר סיפור קטן שמסביר עד כמה הרעיון הזה היה זר. המחנך האמריקאי ג'ון דיואי, היא מספרת, השתכנע ויצא לחפש בחנויות של ניו יורק חפצים במידות של ילדים: מטאטאים קטנים, כיסאות, שולחנות, צלחות. "הוא לא מצא דבר. אפילו הרעיון לייצר אותם לא היה קיים". היו אינספור צעצועים, בתי בובות מרוהטים עד הפרט האחרון, ושום דבר שילד יכול להשתמש בו באמת.
ואז היא מוסיפה משפט שקראתי פעמיים. משהתחילו לייצר חפצים כאלה, "קמו תעשייה חדשה ומקור חדש של עושר". הספר נדפס ב-1949. את האינסטגרם היא לא ראתה.
אז מגדל למידה הוא בזבוז כסף?
כאן התשובה יצאה פחות חד משמעית ממה שציפיתי. אם העיקרון הוא דברים אמיתיים שהילד יכול לעשות בהם משהו אמיתי, מגדל למידה דווקא עומד בו: הוא מעלה את הילד אל השיש, שם קורים הדברים האמיתיים. אלא שהמגדל עצמו אינו עושה דבר. הוא שווה משהו רק בבית שבו מישהו מוכן שילד בן שנתיים יקלף איתו מלפפון, לאט, ועם קליפות על הרצפה. בבית שבו אין לכך סבלנות, והיא אינה מובנת מאליה, המגדל יהיה מדף יקר לשקיות.
וזה, אם הבנתי נכון, מה שהספר אומר על כל הרשימה. מונטסורי לא המליצה על מוצרים. היא תיארה ילד שרוצה להשתתף, ומבוגר שצריך לפנות לו מקום ואחר כך לזוז. את המשפט הזה אי אפשר לארוז ולשלוח, ולכן מוכרים במקומו רהיטים.
יצאתי מהספר עם שאלה אחת, שאפשר לשאול לפני כל קנייה כזאת: האם אפשר לעשות בזה משהו אמיתי? סכין קטנה שחותכת בננה עוברת. מטבח צעצוע עם ביצים מעץ לא עובר, לפחות לא לפי מי שעל שמה הוא נמכר. ומיטה בצורת בית היא פשוט מיטה, וזה בסדר גמור, כל עוד לא משלמים תוספת על השם.
לפני חודש כתבתי כאן על רוסו, שגם לו מייחסים דברים שלא אמר. נדמה שזה גורלם של כל מי שכתבו על חינוך: הרעיון נשאר על המדף, והשם עובר אל התווית.




