"מריה מונטסורי", סרטה של לאה טודורוב מ-2023, אינו מספר על המצאת שיטה חינוכית. הוא מספר על אישה שצריכה לבחור. יסמין טרינקה מגלמת בו רופאה צעירה ברומא של ראשית המאה העשרים, שמלמדת ילדים שהחברה ויתרה עליהם ומסתירה סוד: יש לה בן שנולד מחוץ לנישואים. אם תכיר בו, תאבד את עבודתה. מולה מעמיד התסריט דמות בדויה, לילי ד'אלנז'י, קורטיזנה פריזאית בגילומה של ליילה בקטי, שמסתירה בת עם מוגבלות כדי לשמור על מעמדה. שתי נשים, שני ילדים מוסתרים.
הסרט נעצר בשנים האלה. מי שיוצא ממנו נשאר עם שאלה שהוא אינו עונה עליה: מה קרה לילד?
מה שנכון בסרט
לילי ובתה הומצאו בשביל הסרט. הבן אמיתי. מריו מונטסורי נולד ב-31 במרץ 1898. אביו היה ג'וזפה מונטסנו, רופא שניהל יחד עם מריה מוסד לילדים עם מוגבלות שכלית. השניים לא נישאו, ובאיטליה של אותם ימים אישה נשואה, וקל וחומר אם לא נשואה, לא יכלה להמשיך בקריירה כמו שלה. התינוק נמסר למשפחה בכפר לא רחוק מרומא.
נכונה גם העבודה שהסרט מראה. בשנים ההן לימדה מונטסורי ילדים שכונו אז "מפגרים", בחומרים שבנתה בעצמה, ולפי עדותה כמה מהם עמדו בבחינות הממלכתיות שנועדו לילדים רגילים. מן הניסיון הזה, ולא מגן ילדים רגיל, צמחה השיטה. את בית הילדים הראשון, לילדים בלי מוגבלות, פתחה רק ב-1907, כשמריו היה כבר בן שמונה.
מריה ביקרה אותו. לפי מה שמסופר בביוגרפיות שלה, הוא לא ידע שהאישה שבאה לבקר היא אמו.
1913: הנער בא הביתה
חמש עשרה שנים נמשך המצב הזה. בינתיים פתחה מריה את בית הילדים הראשון, פרסמה את ספרה ונעשתה מפורסמת בעולם. ב-1913, אחרי מות אמה, נודע למריו מי היא, והוא עבר לגור איתה. גם אז לא נאמרה האמת בקול. כלפי חוץ הוא הוצג כאחיינה, ואחר כך כבנה המאומץ. את שם המשפחה שלה הוא כבר נשא.
מאותו רגע הם לא נפרדו. ב-1915 נסע איתה לארצות הברית. הוא נשא אישה, והיו לו ארבעה ילדים. ב-1929 הקימו השניים יחד את הארגון הבינלאומי שעוסק עד היום בהכשרת מורות בשיטה. הוא ניהל את מה שסביבה: הנסיעות, הקורסים והארגון.
הודו, והמעצר
ב-1939 נסעו שניהם להודו לקורס של חודשים אחדים. המלחמה פרצה, איטליה נעשתה אויבת של בריטניה, ומריו נעצר כנתין של מדינת אויב. הוא שוחרר באוגוסט 1940, בחודש שבו מלאו לאמו שבעים. הם נשארו בהודו עד 1946, שבע שנים במקום חודשים אחדים.
בשנים האלה עמד מריו לצדה בהרצאות ותרגם את דבריה לקהל. מן ההרצאות האלה נולד "המוח הסופג", הספר שבו סיכמה את כל מה שלמדה על שנות החיים הראשונות. ומי שקורא אותו אחרי שראה את הסרט נתקל במשפטים שקשה לקרוא בלי לחשוב על התינוק שנמסר.
מה היא כתבה על אימהות ותינוקות
הספר, שיצא עכשיו לראשונה בעברית, חוזר שוב ושוב אל החודשים הראשונים של החיים ואל האם. "בתחום הנפש, אהבת האם היא כוח, אחד מכוחות הטבע", כותבת מונטסורי. היא משבחת את האימהות ש"חיות חיים פשוטים" ונושאות את התינוק איתן לכל מקום, ומביאה עצה שראוי לתת לכל אם: "שאי תמיד איתך את בן השנה, כדי שיראה את העולם". היא מזהירה שבציוויליזציה של ימיה האימהות מאבדות את היצר הזה.
אין בספר מילה על מריו. מונטסורי כמעט לא דיברה על הפרק הזה בחייה, ואין לנו דרך לדעת מה חשבה כשאמרה את המשפטים האלה כשבנה עומד לידה ומתרגם אותם. אבל אי אפשר שלא לשים לב: האישה שלימדה את העולם שהשנים הראשונות הן החשובות ביותר, לא גידלה את בנה בשנים האלה.
היא אינה הראשונה. גם רוסו, שכתב את ספר החינוך המשפיע ביותר לפניה, מסר את ילדיו לבית יתומים. על מה שכתוב באמת בספרו כתבה כאן מעיין גלילי: רוסו לא אמר "תנו להם לעשות מה שבא להם".
ומה קרה בסוף
ההכרה הפומבית באה מאוחר. יש מקורות שמתארכים אותה ל-1940, כשמונטסורי ביקשה מן השלטונות הבריטיים בהודו לשחרר את בנה, ויש שמתארכים אותה לצוואתה, שנקראה אחרי מותה ב-1952 והורישה לו את עבודתה. מריו עמד בראש הארגון עד מותו באמסטרדם ב-1982. נכדתה רנילדה, שנקראה על שם אמה של מריה, עמדה בראשו עד 2005.
הסרט של טודורוב נעצר בשנות ההסתרה. הסיפור האמיתי ארוך יותר, ואפשר לקרוא אותו גם כסיפור על תיקון: הילד שהוסתר נעשה האדם הקרוב אליה ביותר, והוא שהמשיך את עבודתה שלושים שנה אחרי מותה. על מריה מונטסורי נכתבו ביוגרפיות רבות. את מה שהיא עצמה חשבה על ילדים אפשר עכשיו לקרוא בעברית.




