השאלה הכי מעצבנת: האם "שעבוד הנשים" הוא ספר פמיניסטי, אפילו שנכתב על-ידי גבר?

יש שאלה אחת שמצליחה להרגיז את שני הצדדים של כל ויכוח על פמיניזם: האם גבר יכול להיות פמיניסט? חלק מן הפמיניסטיות שומעות בה ניסיון להעמיד, שוב, גבר במרכזו של סיפור שאינו שלו. מתנגדי הפמיניזם שומעים בה משהו אחר: גבר שמכריז על עצמו כפמיניסט נראה להם כמי שעבר לצד השני כדי למצוא חן. ובאמצע עומדים לא מעט גברים שרק רוצים לדעת איך לקרוא לעצמם.

השאלה הזאת מולידה שאלה נוספת, מעצבנת לא פחות. אם גבר כתב ספר נגד שעבודן של נשים, האם זה ספר פמיניסטי? יש ספר אחד שהשאלה נשאלת עליו כבר מאה וחמישים שנה.

הספר, והגבר שכתב אותו

ב-1869 פרסם הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל חיבור בשם "שעבוד הנשים". הטענה שלו: הכפיפות המשפטית של נשים לגברים פסולה מיסודה, וצריך להחליף אותה בשוויון גמור. הוא מתאר שם גם את מה שנקרא היום הסללה מגדרית: חינוך שמכוון בנות מילדותן אל אופי אחד ואל תפקיד אחד. שנתיים קודם לכן, כחבר פרלמנט, הציע לתת לנשים זכות בחירה, וההצעה נפלה ברוב גדול. השבועון הסאטירי "פאנץ'" הקדיש לו קריקטורה של עמוד שלם, שבה הוא מפלס דרך בקהל לחבורת נשים.

לפי כל מבחן של תוכן, קשה למצוא במאה התשע עשרה טקסט פמיניסטי ממנו. הוא נחשב לאחד מטקסטי היסוד של הפמיניזם הליברלי, נלמד בקורסי מבוא ללימודי מגדר, והתנועה לזכות בחירה לנשים ראתה בו את הנימוק המסודר שלה. אם פמיניזם הוא עמדה, כלומר אוסף של טענות על העולם ועל מה שצריך לשנות בו, אין כאן שאלה.

שלוש תשובות לשאלה אם גבר יכול להיות פמיניסט

אלא שיש מי שסבורות שפמיניזם אינו רק עמדה. את התשובות המקובלות אפשר למיין, בקווים גסים, לשלוש.

הראשונה: כן, בפשטות. מי שמתנגד לאפליה על רקע מין הוא פמיניסט, וזהותו אינה מעלה ואינה מורידה. העמדה הזאת מזוהה עם הכותבת האמריקנית בל הוקס, שנתנה לאחד מספריה שם שאומר בדיוק את זה: פמיניזם הוא לכולם.

השנייה: לא בדיוק. פמיניזם צומח מניסיון החיים של מי שחיה כאישה. מי שלא חי אותו יכול לתמוך, ללמוד ולפנות מקום, אבל אינו יכול לדבר בשמו. מכאן הכינוי "פרו פמיניסט", שגברים אחדים מעדיפים לעצמם. ההיגיון קרוב למה שמלמדת החשיבה האינטרסקשיונלית: חשוב לא רק מה נאמר, אלא גם מי אומר ומאיזה מקום.

השלישית היא חשדנות פשוטה, והיא משותפת לפמיניסטיות ולמתנגדיהן: גבר שמכריז על עצמו כפמיניסט מרוויח מזה משהו. אהדה, מעמד, במה.

מיל, אגב, לא יכול היה לקרוא לעצמו פמיניסט גם אילו רצה. המילה נכנסה לשימוש באנגלית רק שנים אחרי מותו.

מיל עצמו הסכים עם חלק מן הביקורת

הדבר המעניין הוא שאת הטיעון של התשובה השנייה ניסח מיל בעצמו, בתוך הספר. הידע שגברים יכולים לרכוש על נשים, הוא כותב, "עלוב, חסר ושטחי, וכך יישאר עד שהנשים עצמן יספרו את כל מה שיש להן לספר". גבר שכותב על נשים, והוא בכלל זה, כותב מבחוץ. הוא יכול לטעון על חוקים, על היגיון ועל צדק. על החוויה הוא אינו עד.

ומי כתב את הספר?

כאן הסיפור מסתבך. מיל חזר ואמר, בכתב ובמפורש, שחלק גדול מרעיונותיו אינם שלו אלא של אשתו, הרייט טיילור מיל. את "על החירות" הקדיש לזכרה, וכתב שהספר שייך לה לא פחות משהוא שייך לו. על "שעבוד הנשים" כתב באוטוביוגרפיה שלו שכל מה שמרשים ועמוק בו בא ממנה. הרייט מתה ב-1858. הספר נכתב שנתיים אחרי מותה, ויצא לאור ב-1869. על הכריכה מופיע שם אחד, והתהילה נרשמה על שמו.

וזה לא הכול. בתוך הספר, בפרק השלישי, מיל מתאר בדיוק את המנגנון הזה. מחשבות מקוריות עולות בדעתה של כל אישה בעלת שכל, הוא כותב, אבל רובן אובדות, מפני שאין לה בעל או ידיד שיביא אותן לפני העולם. וכשהן כן מגיעות אליו, "הן מופיעות בדרך כלל כרעיונותיו שלו, ולא של מי שהגתה אותן באמת". כמה מן המחשבות המקוריות שפרסמו גברים באו מאישה? מיל משיב במשפט אישי: "אם מותר לי לשפוט לפי המקרה שלי, שיעור גדול מאוד".

קשה לבקש הדגמה טובה מזו. ספר שמסביר איך מחשבות של נשים מגיעות לעולם בשמם של גברים הגיע לעולם בשמו של גבר, והמחבר עצמו מודיע לקוראים, באמצע הפרק השלישי, שכך קרה גם אצלו. הוא ידע, הוא כתב זאת במפורש, והשם על הכריכה נשאר שלו. את המשפט שלפיו כל מה שעמוק בספר בא ממנה לא הדפיס בעמוד השער אלא באוטוביוגרפיה, שיצאה לאור אחרי מותו.

ויש גם קריאה נדיבה יותר. מיל הוא אחד הגברים המעטים בדורו שטרחו לומר זאת בקול, ועוד בתוך הספר. וצריך לזכור באיזה עולם זה קרה. לפי החוק האנגלי של אותן שנים, כפי שמיל מתאר בפרק השני, בעל רשאי היה לתפוס לעצמו "כל מה שהיא מרוויחה". גם אילו חתמה אישה נשואה על ספר בשמה, הכנסותיה ממנו היו שייכות לבעלה.

חוקרים חלוקים עד היום בשאלה כמה מן הספר שלה וכמה שלו, ואין דרך להכריע בה.

אז ספר פמיניסטי או לא?

השאלה מעצבנת מפני שהיא מערבבת שתי שאלות. האחת, מה כתוב בספר. על זה התשובה ברורה. השנייה, מי רשאי לדבר ומי מקבל את הקרדיט. לשאלה הזאת הספר אינו תשובה אלא ראיה: הטקסט שנחשב ליסוד של הפמיניזם הליברלי נושא שם של גבר, וכשהגבר הזה אמר שהשם אינו מדויק, לא האמינו לו. בני דורו ראו בדבריו על אשתו הגזמה של אדם מאוהב.

מי שרוצה לבדוק יכול לקרוא את הספר, שיצא בעברית בתרגום חדש: "שעבוד הנשים". הפסקאות שצוטטו כאן נמצאות בפרק הראשון, בפרק השני ובפרק השלישי.

שיתוף מאמר:
חיפוש