יש משפט שחוזר בכל דיון על חינוך בבית: "תן לילד להיות ילד". לעיתים קרובות מצורף אליו שם, ז'אן-ז'אק רוסו, כאילו הוא האיש שהתיר להורים להרפות. רוסו באמת כתב את הספר שהעמיד את הילדות במרכז, אבל מי שפותח אותו ומצפה למצוא שם היתר כללי לתת לילדים לעשות מה שבא להם, מגלה משהו אחר לגמרי.
"אמיל, או על החינוך" יצא ב-1762, והוא יצא עכשיו בתרגום עברי חדש. קראתי בו, וההפתעה הגדולה הייתה כמה הוא תובעני. לא כלפי הילד, כלפי המבוגר.
המחנך שלא עוזב לרגע
רוסו אינו מתאר ילד שגדל לבד בטבע. הוא מתאר ילד בדיוני, אמיל, שמלווה אותו מחנך אחד מהינקות ועד הנישואים, ללא הפסקה וללא מחליף. התנאי הזה אינו הערת שוליים אלא הבסיס של כל השיטה. רוסו כותב במפורש שברגע שהילד נולד צריך לקחת אותו לרשות המחנך ולא לעזוב אותו עד שיהיה איש, ושבלי זה לא תצליחו לעולם.
מי שאמור למלא את התפקיד הזה בבית רגיל, לפי רוסו, הוא האב. "כשם שהמינקת האמיתית היא האם, כך המלמד האמיתי הוא האב", הוא כותב, ומיד מקדים תרופה לתירוץ הצפוי: העסקים, המשרות, החובות. הוא אינו מקבל את התירוץ.
"למנוע שייעשה דבר"
הנה המקום שבו התדמית המתירנית מתפרקת לגמרי. רוסו שואל מה צריך לעשות כדי לגדל את האדם הנדיר הזה, ועונה: "הרבה, ללא ספק: למנוע שייעשה דבר". המשפט נשמע כמו הזמנה לשבת בחיבוק ידיים, אבל ההמשך מבהיר את הכוונה. הוא ממשיך בדימוי של ספינה: כשצריך רק להפליג נגד הרוח, מתמרנים; אבל כשהים סוער ורוצים לעמוד במקום, צריך להטיל עוגן. ואז הוא מזהיר את הנווט הצעיר שהכבל לא ישתחרר ושהעוגן לא יחרוש את הקרקעית.
לעמוד במקום בים סוער היא עבודה קשה בהרבה מלשוט. זה בדיוק מה שרוסו מבקש מההורה: למנוע מן הסביבה לעשות את שלה בילד, וזו פעולה מתמשכת ולא הימנעות.
בספר השני הוא מנסח את העיקרון בצורה חדה עוד יותר, כשהוא מסביר שהילד צריך להאמין שהוא זה שמחליט, בשעה שלמעשה המחנך הוא שמחליט. הסביבה מאורגנת מראש כך שהילד ילמד מניסיון, אבל הניסיון אינו קורה מעצמו, הוא מבוים. זו אינה הרפיה, זו הנדסה.
שלושה מורים, ורק אחד בשליטתנו
הרעיון שמחזיק את הספר כולו מופיע כבר בעמודים הראשונים. לפי רוסו, כל אדם מתעצב בידי שלושה מיני מורים: הטבע, כלומר ההתפתחות הפנימית של הכשרים והאיברים; הדברים, כלומר מה שהניסיון מלמד; והאדם, כלומר מה שאחרים מלמדים אותנו לעשות בהתפתחות הזאת.
מכאן הוא מגיע למסקנה שמטרידה כל הורה: חינוך הטבע אינו תלוי בנו כלל, חינוך הדברים תלוי בנו רק חלקית, וחינוך האדם הוא היחיד שאנחנו שולטים בו, וגם בו רק על דרך ההנחה. "כי מי יכול לקוות לכוון כליל את דבריהם ואת מעשיהם של כל הסובבים ילד?" הוא שואל. אם שלושת המורים מושכים לכיוונים שונים, כותב רוסו, הילד לא יהיה מעולם בהסכמה עם עצמו.
מה הוא מציע בפועל, לפי גיל
הספר בנוי כחמישה חלקים שעוקבים אחרי הגיל, וזה כשלעצמו היה חידוש. הספר הראשון עוסק בינקות, ועיקרו הגוף: הנקה, חיתול, תנועה. השני מוקדש לילדות המוקדמת, וכאן רוסו תובע להימנע מהטפות מוסר ומשינון, ולתת לילד ללמוד מן התוצאות של מעשיו. בשלישי, בגיל שתים עשרה בערך, נכנסת לראשונה למידה של ממש, והקריטריון היחיד שלה הוא תועלת מוחשית: הילד לומד מה שהוא יכול לראות לשם מה הוא נחוץ, ולומד גם מלאכת כפיים.
הרביעי עוסק בהתבגרות וברגשות, והוא גם החלק שבו משובצת "הצהרת האמונה של הכוהן מסבוייה", הפרק שבגללו הספר נאסר. החמישי עוסק בסופי ובנישואים.
איפה הוא כן נשמע מוכר
יש בספר קטעים שנקראים כאילו נכתבו השבוע. רוסו יוצא בזעם נגד המנהג לחתל תינוקות בחוזקה, ומתאר ילדים שאינם יכולים להזיז יד או רגל, ששרירי ההתפתחות שלהם נחסמים, ושהצעקה היא הדבר היחיד שנשאר להם. "הקולות הראשונים שלהם, אתם אומרים, הם בכי? אין פלא", הוא כותב, "אתם מסכלים את רצונם מרגע שנולדו".
הוא תובע מאמהות להניק את ילדיהן בעצמן, ומקדיש לכך עמודים ארוכים ונוקבים. ובמשפט שהוא אולי המוכר בספר הוא מסביר מה בעצם המטרה: "לחיות, זה המקצוע שאני רוצה ללמד אותו". לא שופט, לא חייל, לא כוהן. קודם כול אדם.
הנקודה הזאת, שהסקרנות והיכולת מתפתחות מתוך התנסות ממשית ולא מתוך הצטברות של מידע, היא גם מה שעומד מאחורי הדברים שכתבתי כאן בעבר על איך טיולים מפתחים סקרנות טבעית אצל ילדים ועל הורדת הילדים מהמסך בטיול. ההבדל הוא שאצל רוסו זו אינה המלצה אלא שיטה שלמה, ושיש לה מחיר כבד.
ולמה בכל זאת כדאי לקרוא
אי אפשר לאמץ את אמיל כמדריך הורות. הילד בספר הוא יתום בדיוני בלי אחים, בלי בית ספר ובלי חיי חברה, ובחלק החמישי, כשמופיעה סופי, רוסו כותב על חינוך בנות דברים שספגו ביקורת קשה כבר בימיו ואחריו, בין השאר מצד מרי וולסטונקרפט.
מה שכן אפשר לקבל ממנו הוא שתי שאלות שקשה להתחמק מהן: מה אנחנו חייבים לילד, ומי בכלל רשאי לעצב אותו. רוסו שואל אותן בלי להתנצל, ומכאן גם הכוח של הספר וגם הסערה שהוא עורר, עד כדי כך שהוא נאסר ונשרף בשנת צאתו.
המהדורה העברית החדשה היא תרגום מצרפתית, 413 עמודים, ונמכרת ב-39 ₪ כקובץ PDF או EPUB. יש בדף גם טעימה חופשית להורדה, ובה ההקדמה והספר הראשון, שהוא בדיוק החלק שבו רוסו מדבר אל הורים לתינוקות.
