אדם סמית הוא כנראה ההוגה המצוטט ביותר שאנשים לא קראו. שמו עולה בכל ויכוח על מסים, על רגולציה ועל שכר מינימום, בדרך כלל בצורת שלוש מילים: "היד הנעלמה". מי שטורח לפתוח את עושר העמים עצמו מגלה שהביטוי הזה מופיע בכל הספר בן 627 העמודים בדיוק פעם אחת, כהערת אגב באמצע דיון על העדפת השקעה מקומית. זה לא פרט טריוויה. זה סימפטום.
החודש ראה אור תרגום עברי חדש ומלא של עושר העמים, ולראשונה הוא כולל את כל חמשת הספרים שמרכיבים את החיבור. זו הזדמנות טובה לבדוק מה בדיוק כתוב שם, ולמה הדימוי הרווח של סמית כל כך רחוק מהטקסט.
הפילוסוף שנעלם מאחורי הכלכלן
סמית (1723 עד 1790) לא היה כלכלן. המקצוע הזה עוד לא היה קיים. הוא היה פרופסור לפילוסופיה של המוסר באוניברסיטת גלזגו, וספרו הראשון, תורת הרגשות המוסריים, עוסק באמפתיה ובשאלה כיצד בני אדם מסוגלים לשפוט את עצמם דרך עיניו של משקיף חיצוני. עושר העמים נכתב מאותו מקום. הוא אינו מדריך לרווחיות, אלא ניסיון לענות על שאלה מוסרית: מדוע יש עמים שבהם גם הפועל הזוטר ביותר חי בנוחות סבירה, ועמים אחרים שבהם רוב האוכלוסייה רעבה.
התשובה שהוא נותן בפרק הראשון היא חלוקת העבודה, והדוגמה שהוא בוחר צנועה להפליא: בית מלאכה קטן לייצור סיכות. עשרה עובדים עניים, מצוידים בקושי, שמפצלים ביניהם שמונה עשרה פעולות נפרדות ומייצרים יחד קרוב לחמישים אלף סיכות ביום. לבד, מעריך סמית, אף אחד מהם לא היה מגיע לעשרים.
מה הוא באמת חשב על אנשי עסקים
כאן מתחיל הפער בין הסמית שבסיסמאות לסמית שבטקסט. אדם שמצטטים אותו כמגן הגדול של בעלי ההון כותב על סוחרים ויצרנים בטון שנע בין חשדנות לבוז. הוא טוען שכל הצעת חוק שמגיעה ממעמד הסוחרים צריכה להיבחן בזהירות יתרה, משום שהאינטרס שלהם לעולם אינו זהה לאינטרס הציבור ולעיתים קרובות מנוגד לו. הוא מתאר כיצד בעלי מלאכה באותו ענף אינם מסוגלים להיפגש אפילו לשם שמחה בלי שהשיחה תגלוש להסכם על העלאת מחירים. הוא תוקף מונופולים, זיכיונות בלעדיים וחברות מסחר מלכותיות בחריפות שלא הייתה מביישת סוציאליסט.
באותה מידה הוא כותב על העובדים בלי הרומנטיזציה ובלי הזלזול. הוא מציין שבכל סכסוך שכר למעסיקים יש יתרון מובנה, פשוט משום שהם יכולים להחזיק מעמד זמן רב יותר בלי להרוויח, בעוד שהעובד לא יכול להחזיק מעמד שבוע בלי לאכול. הוא מוסיף שחברה אינה יכולה להיות משגשגת ומאושרת אם הרוב המכריע של חבריה עניים ואומללים. זו אינה קריאה מחתרתית בטקסט. אלה משפטים שנמצאים בספר הראשון, ממש במקום שבו כולם מצפים למצוא הטפה לשוק חופשי.
מה היה חסר בעברית עד עכשיו
לתפיסה הצרה של סמית בעברית יש סיבה מבנית, לא רק תרבותית. התרגום העברי שהיה בנמצא עד היום, פרי עבודתם של מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, כולל את ספרים א עד ג בלבד, 384 עמודים. ספרים ד ו-ה פשוט לא תורגמו. כבר בשנות התשעים, בביקורת שהתפרסמה עם צאת הכרך, הצטער המבקר על כך שדווקא החלקים הרלוונטיים ביותר לוויכוח הציבורי נשארו בחוץ.
ומה נשאר בחוץ? ספר ד הוא הניתוח של המרקנטיליזם, כלומר של המדיניות שרואה בייצוא ובמאזן מסחרי חיובי את מטרת הכלכלה. זה הספר שבו סמית מפרק מכסים, פרמיות ייצוא, הסכמי סחר מועדפים והחזרי מכס, ושבו נמצא הדיון הארוך במושבות. בעידן של מלחמות סחר ומכסים חוזרים, זה אולי החלק האקטואלי ביותר בספר כולו.
ספר ה עוסק בהכנסות המדינה, והוא למעשה חיבור שלם על מדיניות ציבורית: מה המדינה חייבת לממן, מהם ארבעת העקרונות שלפיהם צריך להטיל מסים, האם ראוי שהמדינה תממן חינוך יסודי לכל (סמית חושב שכן, והוא מסביר למה חלוקת העבודה עצמה היא שמחייבת זאת), וכיצד נוצר חוב לאומי ומה הוא עושה לאומה. במשך שלושים שנה הקורא העברי לא יכול היה לקרוא את הדברים האלה, ובכל זאת שמע מצטטים את סמית בוויכוחים על בדיוק הנושאים האלה.
למה דווקא עכשיו
אפשר לשאול למה בכלל צריך לקרוא ספר בן 250 שנה, כשיש ספרי מבוא לכלכלה עדכניים ומדויקים יותר. התשובה היא שאף אחד לא מצטט ספרי מבוא בוויכוחים ציבוריים. סמית הפך לנכס רטורי, ומי שמשתמש בנכס רטורי שהוא לא קרא נמצא בעמדת נחיתות מול מי שקרא. מעבר לזה, הכתיבה עצמה מתגמלת: סמית סקרן, אירוני, מרבה בדוגמאות מוזרות, ומסוגל לעבור מניתוח מחירי התבואה באנגליה של המאה ה-16 להערה חדה על טבע האדם בתוך פסקה אחת.
המהדורה החדשה ראתה אור בהוצאת books.knowledge.org.il כספר דיגיטלי בפורמט PDF ובפורמט EPUB, והיא כוללת את חמשת הספרים, את הטבלאות ואת תוכן העניינים המלא. בדף הספר אפשר להוריד טעימה חינם ולהתרשם מן התרגום לפני הרכישה.
מי שמתעניין בזווית הפילוסופית של ההשקעה וההחלטה הכלכלית ימצא עניין גם בזן ואמנות ניהול ההשקעות, ומי שרוצה לראות איך שאלות של כוח בשוק העבודה נראות היום יכול לקרוא על האמנה החדשה של ארגון העבודה הבינלאומי להגנה על עובדי הפלטפורמות. סמית, מכל מקום, היה מזהה את הדיון.
