יש ספרים שמדברים עליהם יותר ממה שקוראים אותם, ויש ספרים שמדברים עליהם במקום לקרוא אותם. חיבורם של התורה ונביאים ראשונים של יוליוס ולהאוזן שייך לקטגוריה השנייה, ובעברית הוא שייך אליה באופן מוחלט: עד החודש הזה הוא פשוט לא היה קיים בעברית. 127 שנה אחרי מהדורת 1899, ולאחר שדורות של סטודנטים ישראלים למדו עליו, התווכחו איתו והפריכו אותו, הספר רואה אור לראשונה בשפה שבה כתוב הטקסט שהוא מנתח.
מה קורה לטקסט שמכירים רק דרך מתווכים
כשספר נמצא מעבר למחסום שפה, מה שמגיע אלינו ממנו אינו הספר אלא התמצית שמישהו עשה ממנו. בדרך כלל התמצית נעשית בידי מי שצריך להתווכח איתו. כך נוצרה בעברית תמונה של ולהאוזן שאפשר לתמצת אותה בשלושה משפטים: הוא חילק את התורה לארבעה מקורות, הוא קבע שהמקור הכוהני הוא המאוחר, והוא עשה זאת מתוך הנחות מוקדמות הגליאניות על התפתחות הדת מן הטבעי אל המאובן.
אף אחד משלושת המשפטים האלה אינו שקרי. כולם יחד מייצרים דמות של שיטתן נוקשה שמחיל סכמה מוכנה על הטקסט. מי שפותח את הספר פוגש משהו אחר לגמרי: קורא קשוב עד כדי טרחנות, שמתווכח עם עצמו, מודה בחוסר ודאות, מבחין בין מה שהוא יכול להוכיח לבין מה שהוא רק מעלה על הדעת, ולעיתים קרובות נעצר כדי לומר שדבר מסוים אי אפשר להוכיח ולכן לא ייקבע.
דוגמה קטנה מן הפרק הראשון. ולהאוזן מנתח את בראשית י, טבלת העמים, ומראה שהיא מורכבת משני מקורות שנשזרו יחד. הראיה שלו אינה תיאולוגית ואינה מושגית. היא לשונית: מקור אחד משתמש בעקביות בנוסחה "ובני", והאחר בפועל "ילד". מכאן הוא ממשיך אל סתירה עניינית, שבטי ערב הדרומית נגזרים במקום אחד מכוש ובמקום אחר מעבר, ורק אז הוא מרשה לעצמו להסיק. אפשר לחלוק על המסקנה. קשה לטעון שהיא שרירותית.
שלושה פרטים שמשנים את התמונה
הוא לא כתב P. את מה שמכונה היום "המקור הכוהני" מסמן ולהאוזן באות Q, קיצור של Vierbundesbuch, ספר ארבע הבריתות. התרגום החדש שומר על סימניו המקוריים ואינו ממיר אותם למקובל היום, וזה משנה את חוויית הקריאה: רואים אדם שבונה מערכת מושגים, לא אדם שמיישם מערכת קיימת. בהקדמה הוא אפילו מסביר למה לא אימץ את סימניו של דילמן, משום שבסדר האותיות שלו מובלע פסק דין על קדימות המקורות.
הוא ספר לפי נוסח המסורה. זו תגלית קטנה ונחמדה של עבודת התרגום. מראי המקום של ולהאוזן נראים לעיתים שגויים לקורא שמורגל בחלוקה הנוצרית לפרקים ולפסוקים, אלא שהם אינם שגויים: הוא מונה לפי התנ"ך העברי. כשהוא מצביע על מכת הצפרדעים ומציין שמות ז 25 עד 29 ושמות ח 4 עד 10, זו ספירה שאינה אפשרית כלל בחלוקה הנוצרית. חוקר גרמני פרוטסטנטי מן המאה ה-19 עבד עם הנוסח היהודי.
זה לא הפרולגומנה. ולהאוזן מוכר בעיקר בזכות פרולגומנה לתולדות ישראל, וזה החיבור שמולו מתנהל רוב הוויכוח התיאולוגי. הספר שלפנינו הוא החיבור האחר, הטכני יותר והשקט יותר, שבו נמצאת העבודה עצמה: הניתוח הספרותי פרק אחר פרק, מבראשית א ועד מלכים ב. מהדורת 1899 מוסיפה על קודמותיה חלק שלם על חיבורם של שופטים, רות, שמואל ומלכים, ונספח תוספות נרחב.
הצד שלא כדאי לטייח
אין טעם להציג את ולהאוזן כדמות נקייה. בכתביו יש אמירות על היהדות שלאחר הגלות כעל שלב של התאבנות וקיפאון, והן נשמעות היום רע, גם משום שהן נשמעו רע כבר אז וגם משום שהיו להן חיים ארוכים בספרות שבאה אחריו. חוקרים יהודים בני זמנו, ובראשם שלמה שכטר, הגיבו על כך בחריפות, ובצדק.
אבל יש הבדל בין להתמודד עם האמירות האלה לבין לדחות בגללן את העבודה הפילולוגית. כשקוראים את הספר במקור מתברר עד כמה שני הדברים נפרדים בפועל: רוב החיבור הוא ספירת פסוקים, השוואת נוסחאות ובדיקת עקביות לשונית, והוא עומד או נופל על הטיעונים האלה. מי שרוצה לחלוק עליו, וזו עמדה לגיטימית ומקובלת היום במחקר, צריך לחלוק על זה.
למה דווקא עכשיו
הדיון בשאלת מקורות התורה לא נגמר. הוא רק הפך ענייני יותר. ההסכמה הרחבה של אמצע המאה ה-20 התפוררה, ויש היום אסכולות שמערערות על עצם הרעיון של מקורות רציפים, אחרות שמאחרות דרמטית את תאריכי החיבור, ואחרות שמחזירות לדיון את המקור הכוהני כטקסט קדום. כל אחת מהן מגדירה את עצמה ביחס לוולהאוזן. קשה לקחת חלק בוויכוח הזה דרך תקצירים.
התרגום ראה אור בהוצאת books.knowledge.org.il, 252 עמודים, כ-119,500 מילים, בפורמטים PDF ו-EPUB, ובדף הספר אפשר להוריד טעימה חינם. הערת המתרגם שבפתח הספר מפרטת את ההכרעות שבתרגום, כולל שאלת המונח הקסטאוך ושימור סימני המקורות.
הערה אחרונה לקוראים שמכירים את עבודתי כאן: ולהאוזן בן התקופה של איגנץ גולדציהר, ולא במקרה: שניהם עברו מחקר המקרא אל חקר האסלאם, ושניהם עשו זאת באותם כלים פילולוגיים בדיוק. גם גולדציהר, אגב, עדיין מתורגם לעברית רק בחלקו.
