כפרים שנשארו בזמן: תרבות הקהילות המסורתיות בכפרי צפון פורטוגל

הדרך לצפון – מפגש עם תפיסת זמן שונה

המסע שלי החל בכבישים המתפתלים צפונה מליסבון, דרך נהרות מוריקים ועמקים שבהם הכרמים נשפכים על מדרונות הגבעות כמו שטיחים גיאומטריים בני מאות שנים. ככל שהתקרבתי לאזור טרס-אוש-מונטש ולמחוז גרש, הרגשתי כיצד הקצב משתנה. העצים הפכו לעבותים יותר, הבתים עתיקים יותר, והאנשים – שקטים יותר. הדרך התכווצה, הסלול נבלע בעפר, והאופק התמלא בערפל סמיך של בוקר, כזה שממנו עולים קולות נקישות פרסות על אבן, וקריאות רועים אל עדריהם.

הכפר הראשון שבו עצרתי, מונסיניו, נראה כאילו נלקח מגלויה עתיקה שנשכחה במגירה. בתי האבן הקטנים, הגגות האדומים, ותעלות המים הזורמות לאורך הרחוב הראשי – כולם חיו, נשמו, והתנהלו כאילו העשור האחרון לא הגיע לכאן. ילדים שיחקו עם מקלות, אישה שטפה בגדים באגן אבן ליד מעיין ציבורי, וריח של עץ אורן נישא מהאח של טברנה סמוכה.

המפגש שלי עם התרבות המקומית לא התרחש באירוע מתוכנן, אלא דווקא בשיחה ספונטנית עם קשיש מקומי, מנואל שמו, שישב על ספסל עץ מתקלף וקלף תפוחי אדמה לתבשיל הצהריים. הוא דיבר בפורטוגזית עתיקה, נינוחה, כמעט מהורהרת, ובמילותיו היה אפשר לשמוע את ההבדל – לא רק של שפה, אלא של עולם. הוא סיפר על כך שעד שנות השמונים לא הייתה כאן חשמל, ועל כך שהחיים אולי קשים יותר, אבל "הנשמה רגועה יותר", כפי שניסח זאת.

אותה פגישה ראשונה סימנה את תחילתו של מסע שהלך והעמיק. מסע אל תוך זמן אחר, אל תוך קהילות ששרדו את המהפכה התעשייתית, את הגלובליזציה, ואת עידן הסמארטפונים – לא מתוך התנגדות אקטיבית, אלא מתוך התמדה שקטה במה שפשוט עובד.

אגב, למי שקצת חושש מתכנון טיול למקומות פחות מתויירים, בשלב ההכנות למסע צפונה נעזרתי בין היתר באתר בשם "לישראלים", שם אפשר למצוא מידע מפורט ואמין על טיול בפורטוגל, באזורים שונים של המדינה.

מודלים קהילתיים מסורתיים בחיי היומיום

אחד ההיבטים הבולטים ביותר של חיי הכפר בצפון פורטוגל הוא הארגון הקהילתי המסורתי, שבו הגבול בין הפרטי לציבורי כמעט ונמחק. בניגוד למה שהתרגלתי לראות במערב העירוני, כאן העדר אינו של משפחה אחת, השדה אינו של אדם אחד, והבאר שייכת לכולם. המבנה החברתי מושתת על קואופרטיבים בלתי-פורמליים, שבחלקם פועלים מזה מאות שנים, ונשענים על עקרונות של אחריות הדדית, סולידריות, והיכרות אינטימית עם הסביבה.

בעוד שברוב העולם הכפרי נהפך לעורף מתנוון, כאן הבחירה להישאר בכפר כוללת גם אחריות. ברוב הכפרים בהם ביקרתי, קיימים עדיין baldios – שטחים ציבוריים שהקהילה מחליטה יחד כיצד לנצל: האם לרעות בהם, לנטוע בהם עצים, או להשאירם כחלק מהיער המקומי. המפגש עם מועצת הכפר במירנדה דו דואור המחיש לי כיצד החלטות מתקבלות פה: באספה פתוחה, לעיתים תחת עץ עתיק בכיכר המרכזית, שם מדברים כולם – מהקשיש בן התשעים ועד הבחור הצעיר שזה עתה שב מהעיר.

דוגמה מרתקת נוספת היא מלכודת הזאבים המסורתית, ה-fojo, שנבנתה במאמץ משותף בידי תושבי הכפר. מדובר במבנה אבן מרשים, דמוי משפך, שנועד ללכוד זאבים שפגעו בעדרים. אין בכך רק פתרון טכני, אלא ביטוי עז לרוח השיתופית המקומית – כל אדם תרם, כל אחד שותף, וההגנה על הרכוש נעשתה לא כעניין פרטי אלא כצורך קולקטיבי.

תחושת השייכות אינה עניין מופשט. היא באה לידי ביטוי באירועים יומיומיים – כמו שיתוף במלאי העצים לקראת החורף, או תורנויות בהשקיית הגינות הציבוריות. מדובר לא רק במסורת, אלא בפרקטיקה שמאפשרת למרחבים כפריים כאלה לשרוד גם כשהעולם סביבם משתנה בקצב מסחרר.

דת חיה ולא מוסדית

הנצרות הקתולית בפורטוגל קיימת כמובן ברמה הלאומית, אך בצפון היא נטמעת בצורה שונה, כמעט קמאית, בתוך החיים עצמם. האמונה אינה רק שאלה של תפילה בכנסייה, אלא חלק בלתי נפרד מהמרקם התרבותי. בימי חג הכפרים נצבעים בדגלים צבעוניים, תהלוכות של קדושים נישאות ברחובות, ולעיתים נדמה שלא מדובר בפולחן דתי אלא בטקס שבטי בעל שורשים עמוקים בהרבה.

באחד מהכפרים התגלגלתי בטעות אל תוך תהלוכה של סאו סבסטיאו, קדוש מקומי שפניו נישאים בגאון על גבי פסל מעוטר בפרחים. נשים נשאו אותו על כתפיהן, גברים הלכו אחריו בשירה מונוטונית, וילדים פיזרו פרחים לאורך הדרך. הכומר, לבוש בגלימה לבנה פשוטה, צעד בשקט מאחור – כמי שמודע לכך שההובלה האמיתית באירועים הללו היא בידי העם, לא הממסד.

שיחה עם אחת המשתתפות, סניורה לורנצה, חשפה את הפן האישי והקהילתי של האמונה. היא סיפרה לי שבכל שנה היא עצמה שוזרת את הזר לעיטור ראשו של הפסל, כפי שעשתה סבתה לפניה. לדבריה, "זה לא בשביל הכנסייה. זה בשבילנו." המשפט הזה נשאר איתי. הוא סימן את ההבחנה בין דת ממוסדת לדת קהילתית – כזו שמתגלמת בפעולה, בזיכרון, ובזהות המקומית.

בבתי הכפר ישנם עדיין מזבחים קטנים, עם דמויות קדושים, נרות, ותמונות ישנות. אך לא מדובר בהצהרה דתית אלא בהצהרת שייכות – שייכות למקום, למשפחה, לסיפור. האלוהים כאן אינו דמות נעלה ומרוחקת, אלא דמות ביתית, חלק מהיומיום, מהבישול, מהקציר ומהגשם.

תפקיד הנשים כשומרות התרבות המקומית

בכל כפר שבו עצרתי, נוכחותן של הנשים המבוגרות הייתה ניכרת באופן מיידי. הן אינן רק סבתות או עקרות בית, אלא נושאות הדגל של התרבות המקומית. הן יודעות את הסיפורים, מכירות את צמחי המרפא, רוקמות את התלבושות לפסטיבל השנתי, ויודעות בדיוק כיצד להחמיץ גבינה בשמש הסתיו. ברבות מהן נתקלתי ברחוב, יושבות על כיסא נמוך בפתח הבית, עוסקות בעבודת יד כלשהי, עם עיניים חכמות שמביטות בעוברים ושבים.

שיחה עם דונה אנטוניה, בת 84, חשפה עוד רובד עמוק יותר. היא סיפרה לי כיצד בעשורים שעברו, רבים מהגברים עזבו את הכפרים – חלקם לעבודות בערים, חלקם להגירה לברזיל או לצרפת – ואילו הנשים נותרו ונשאו את החיים המקומיים על כתפיהן. הן דאגו לילדים, לאדמה, לדת, ולזיכרון. הן שמרו על הבית, גם כשלא תמיד היו בו גברים.

הן גם אלה שמעבירות את המסורת לדור הבא, ככל שזה נשאר. בתהלוכות ובפסטיבלים, הן אלה שמדריכות את הילדות כיצד ללבוש את התלבושת המסורתית, כיצד לשיר את השירים, וכיצד לארוג את הרקמה הייחודית לכל כפר. מדובר בידע שאינו כתוב בשום ספר – הוא עובר במבט, בנגיעה, ובחזרתיות היומיומית.

העובדה שנשים אלה נתפסות עדיין כעמוד תווך ולא כאנכרוניזם, מעידה משהו על האופן שבו מסורת יכולה להמשיך להתקיים – לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך תפקוד ממשי, חי ונוכח. הן אינן שומרות מסורת לצורך שימור. הן פשוט חיות אותה.

מפגש בין מסורת לגלובליזציה

כפי שניתן לדמיין, החיים בכפרים המסורתיים של צפון פורטוגל אינם מנותקים לחלוטין מהשפעות העולם החיצון. למרות תחושת הקפסולה בזמן, הגלובליזציה מחלחלת – לפעמים דרך הטלוויזיה, לפעמים דרך הסמארטפון, ולעיתים דרך שובם של צעירים מהעיר או מחו"ל. בכמה מהכפרים פגשתי בני דור שני ושלישי למהגרים שחזרו עם מבטא צרפתי, לבוש מודרני, אך עם רצון כן להחיות את אדמת הסבים.

המתח בין שימור למסחור ניכר בעיקר סביב תחום התיירות. מצד אחד, יש ביקוש הולך וגובר מצד מבקרים זרים לחוות "כפר פורטוגזי אותנטי". מצד שני, עצם הפיכת המסורת לאטרקציה תיירותית משנה את האופן שבו היא נתפסת – ולעיתים אף מעוותת אותה. אירועים שבעבר נועדו לקהילה בלבד, מוצגים כעת בפני קהל בינלאומי. מופעים של שירה מסורתית כמו ה־Cantares ao Desafio מועלים על במה עם מערכת הגברה, במקום להתקיים באופן ספונטני בפינת רחוב או בבר קטן.

בשיחה עם צעיר מקומי בשם ז'ואאו, תושב כפר סמוך למורלה, הוא חלק איתי את תחושותיו המורכבות: "אני רוצה שהכפר יישאר כמו שהוא, אבל גם רוצה אינטרנט מהיר ואפשרות לעבוד מרחוק." זו אינה סתירה – אלא ביטוי של דור שמנסה לאזן בין שורשים לעתיד. הוא סיפר לי כי רבים מחבריו עברו לליסבון, אך כמה מהם חוזרים בחגים, וכמה אף שוקלים לחזור באופן קבוע – אם יוכלו להתפרנס כאן ולא רק לשרוד.

המפגש הזה הותיר בי תחושת כבוד כלפי המאמץ השקט לשמור על תרבות חיה בתוך עולם תזזיתי. השאלה אינה רק האם אפשר לשמר את העבר, אלא איך להפוך אותו לחלק מהעתיד – מבלי לאבד את מהות הדברים.

מה שלמדתי על קהילה, שייכות וזמן

המסע בצפון פורטוגל לא היה רק טיול גיאוגרפי, אלא תהליך של התבוננות באפשרויות שונות של קיום אנושי. גיליתי שבמקומות שבהם הקהילה היא לא רק סיסמה אלא פרקטיקה יומיומית, גם תחושת השייכות עמוקה בהרבה. אנשים מכירים זה את זה, לא מתוך נימוס – אלא מתוך תלות הדדית, לעיתים מחויבות, ולעיתים פשוט שגרה של חיים משותפים.

ההבדל העמוק ביותר שחשתי היה ביחס לזמן. אם במרבית התרבויות המערביות הזמן הוא משאב שצריך "לנצל", כאן הוא קרקע שעליה צומחים דברים בקצבם. השיחה אינה רק אמצעי להעברת מידע, אלא מקום שבו קורים דברים. האכילה אינה פעולה של צריכה, אלא אירוע חברתי. אפילו ההליכה לשוק או אל הכנסייה אינה פעולה פרקטית בלבד, אלא הזדמנות למפגש, החלפת ברכות, שימור הקשר.

השוואתי בראשי בין חוויותיי באזורים כפריים אחרים – בצפון תאילנד, למשל, או באיים הקנריים – והגעתי למסקנה כי מה שמייחד את הקהילות הללו אינו רק המיקום או המסורת, אלא המודעות לקהילה כערך בסיסי. כזה שלא צריך להסביר או להצדיק אותו – פשוט לחיות לפיו.

אין מדובר באידיאליזציה. החיים בכפרים הללו לעיתים קשים, מונוטוניים, ומציעים פחות הזדמנויות כלכליות. אך הם גם עשירים במשמעות, בזהות, ובתחושת רציפות בין הדורות. תחושות שהולכות ונשחקות בעולם שבו הכל ניתן להחלפה והחלפה מתמדת.

סיום: מבט אחרון על כפר שנשאר איתי

ביום האחרון למסע, ישבתי ליד כפר קטן בשם ריוחה. השמש ירדה מאחורי ההרים, אור אחרון הזהיב את הגגות, וצל של איש הולך עם פרה השתרך לאורך הדרך. לא הייתה זו סצנה של מוזיאון או של גלויה, אלא תמונה חיה – שגרתית, רכה, וחסרת יומרה. ובדיוק בגלל זה – מלאה בעוצמה.

הרהרתי בכך שבמקומות האלה, העבר לא נגמר, והוא גם לא מונצח – הוא פשוט ממשיך לקרות. לא כעתיקה קפואה, אלא כתנועה איטית, רציפה, מחוברת. לעיתים נדמה שמדובר בכוחות תרבותיים עדינים מדי להישרדות, אך ככל שמתבוננים מקרוב, מבינים שמדובר דווקא בעמידות עמוקה יותר.

במובנים רבים, לא חזרתי משם כפי שיצאתי. לא כי ראיתי פלאים שלא הכרתי, אלא כי גיליתי שישנן דרכים אחרות להתקיים – דרכים שקטות, שורשיות, המחברות אדם למקום, זמן לחיים, קהילה לפרט. וכשאני נזכר ברגעים מאותם כפרים, אני לא חושב על חידושים או אטרקציות, אלא על שיחת בוקר עם מנואל, צליל שיר ישן בלילה קריר, וריח עצים נשרפים לקראת חורף נוסף שמגיע.