בשנים 1901 ו-1902 נשא ויליאם ג'יימס, פסיכולוג ופילוסוף אמריקני, עשרים הרצאות באוניברסיטת אדינבורו. שתיים מהן הוקדשו למיסטיקה, והחומר שהביא אליהן היה מסוג מסוים מאוד: לא תאולוגיה ולא פולחן, אלא עדויות של אנשים שמספרים בעצמם מה עבר עליהם. יומנים, וידויים ומכתבים, מנוצרים קתולים ופרוטסטנטים, ממוסלמים ומהודים, מבעלי שם ומאנשים שאין איש שזוכר אותם.
מה שהוא חיפש בחומר הזה היה פשוט: לא אם העדויות נכונות, אלא אם יש בהן משהו שחוזר. והוא מצא ארבעה דברים.
ראשון: אי אפשר לומר את זה במילים
התכונה שחוזרת יותר מכולן היא שהמספרים עצמם מצהירים שהם אינם מצליחים לתאר. אין לזה מילים, אומרים שוב ושוב, ומי שלא היה שם לא יבין. ג'יימס מצביע על כך שהמיסטיקנים נוטים לכן אל השפה השירית, אל הדימוי ואל הפרדוקס, ושהם מדמים את החוויה למה שאפשר לדעת רק מניסיון ולא מתיאור, כמו הטעם של משהו או הצליל של משהו.
בלשונו, מדובר במצב שהוא יותר כמו הרגשה מאשר כמו מחשבה, ולכן מי שלא חש בו מעולם אינו יכול לקבל את תוכנו מאחר.
שני: זו הרגשה של ידיעה, לא רק של רגש
וכאן ההפתעה. למרות אי היכולת למסור במילים, המספרים אינם מתארים רק רגש עז. הם מתארים שהם יודעים משהו שלא ידעו לפני כן. יש בחוויה תחושה של גילוי, של הארה, ושל אמת שנמסרה.
ג'יימס מדגיש את הנקודה הזאת מפני שהיא מה שמבדיל בין החוויה המיסטית ובין התפעמות גרידא. אדם שיוצא ממנה אינו אומר רק שהיה לו טוב. הוא אומר שנפתח לו משהו על מהות הדברים.
שלישי: זה חולף
החוויה אינה נשארת. היא נמשכת דקות, לפעמים פחות, ולעיתים רחוקות יותר משעה או שעתיים, ואחר כך נסגרת. מה שנשאר הוא זיכרון, והוא מתעמעם.
ג'יימס מוסיף הבחנה שמעניינת במיוחד: החוויה החוזרת מוכרת למי שחווה אותה, וכל הופעה חדשה שלה נקראת כהמשך של הקודמות ולא כדבר חדש. גם כשהתוכן אינו נשמר, נשאר מה שהוא מכנה הכרה בחשיבותה.
רביעי: האדם מרגיש שאינו הפועל
התכונה הרביעית היא תחושת הפסיביות. אפשר להתכונן לחוויה, בתפילה, בצום, בריכוז או בתרגול, אבל כשהיא באה, האדם חש שהיא נעשית בו ולא על ידו. יש שם רצון אחר, או כוח אחר, והוא נתון בידו.
כאן ג'יימס מצביע על קרבה לתופעות אחרות שבהן אדם חש שאינו שולט במה שעובר עליו, ועומד על כך שהקרבה הזאת אינה אומרת דבר על ערכה של החוויה.
מה ג'יימס מסיק מזה, ומה הוא נזהר לא להסיק
כאן נמצאת ההכרעה שהופכת את ההרצאות האלה לטקסט שעדיין מתווכחים איתו. ג'יימס קובע שהעדויות מחייבות את מי שחווה אותן. בשביל אותו אדם זו אמת, והיא תקפה לו לחלוטין.
אבל הוא קובע גם שהן אינן מחייבות את מי ששמע עליהן בלבד. העובדה שאנשים רבים מכל הדתות מתארים דבר דומה אינה הוכחה שהדבר שהם נגעו בו קיים. היא נתון על טבע האדם.
הסירוב הזה להכריע הוא עקבי אצלו. בהרצאה הראשונה הוא מניח את היסוד: יש הבדל בין השאלה איך דבר נתהווה ובין השאלה מה ערכו, ואי אפשר להסיק את האחת מן האחרת. גם אם לחוויה דתית יש סיבה אורגנית, אין בזה מה שמפריך את ערכה, מפני שלכל מצב נפש יש סיבה אורגנית, ובכלל זה לאי אמונה ולתיאוריות מדעיות. את העמדה הזאת הוא מכנה "מטריאליזם רפואי" ומראה שהיא אינה עקבית, שהיא מפעילה את טיעון המוצא רק נגד מה שאינו לרוחה.
הביקורת, ולמה היא מעניינת
ארבעת הסימנים האלה הם החלק המצוטט ביותר בספר, והם גם מה שמותקף בו יותר מכול. הטענה החוזרת היא שהחומר שג'יימס עבד ממנו נוצרי בעיקרו, ולכן מה שהוא מחלץ ממנו ומציג כאוניברסלי אינו בהכרח כזה.
הביקורת הזאת חדה במיוחד כשהיא באה ממסורת שבה המעשה קודם לחוויה. ג'יימס מעמיד במרכז את מה שעובר על היחיד בתוך עצמו, ודוחק את מה שנעשה בפועל, בציבור ובמסגרת מחייבת. מי שהדת אצלו בנויה על מצווה ועל הלכה שומע בהגדרה הזאת משהו צר. הטענה הזאת מופיעה בעבודות מחקר בעברית, ולצד ג'יימס היא מופנית גם אל רודולף אוטו, אל אוולין אנדרהיל ואל מירצ'ה אליאדה.
ובכל זאת, ארבעת הסימנים עומדים. אפשר לחלוק על ההכללה ואפשר לטעון שהיא מוטה, אבל התכונות עצמן חוזרות בעדויות, וזה נתון שצריך להסביר אותו ולא רק לדחות אותו.
איפה קוראים את זה
ההרצאות על המיסטיקה הן השש עשרה והשבע עשרה בספר "החוויה הדתית לסוגיה", שיצא ב-1902 ומאז לא ירד ממדף הספרים המכוננים של חקר הדת ושל הפסיכולוגיה.
בעברית הוא קיים משנת 1949, בתרגום מוסד ביאליק, והחודש יצא תרגום חדש מאנגלית, 322 עמודים, 39 ₪ כקובץ PDF או EPUB, עם טעימה חופשית להורדה. הכתיבה של ג'יימס עצמה היא סיבה טובה לקרוא אותו במקור ולא בתקציר: הוא הרצה בפני קהל ולא כתב לעמיתים, ולכן הספר בהיר, סקרן ומלא דוגמאות חיות.
בנושאים קרובים כתבתי כאן על העיר כמקום שבו דתות נפגשות, וכן על ולהאוזן, שהגיע לעברית אחרי 127 שנה.
