הבדיחה ששומרת על השיר

קורא יקר, הוזהרת

"אגדה חדשה על ערפל" של עינה לקח נפתח באזהרה. עוד לפני השיר הראשון מודיעה המחברת שהספר מכיל את "רוב השירים היפים שכתבתי משנת 2000 עד 2020, וגם כמה שירים גרועים מתקופה זו, האהובים עלי אף על פי כן". אפשר לקרוא את המשפט הזה כענווה מקובלת. עדיף לקרוא אותו כמה שהוא באמת: המהלך הראשון במשחק שנמשך לאורך כל הספר, שבו המשוררת מקדימה תרופה לכל מכה שקורא עוין עלול להנחית עליה.

המשחק הזה נמשך אל תוכן העניינים, וזה המקום שבו הוא הופך למשהו מעניין הרבה יותר מהתחכמות. הספר מחולק לשבעה שערים, ולרובם יש כותרת משנה שמכחישה את מה שכתוב אחריה. השער הראשון נקרא "אלוהים הוא אלוהים", ומיד אחריו: "או סינדרום שטוקהולם בירושלים". השני נקרא "הטבע הוא אלוהים", ומיד: "די אבא אני כן אלתרמניאקית". השער הרביעי, שבו מרוכזים כמה מהשירים הצפופים והמדויקים ביותר בקובץ, נקרא "עבדתי עליכם", ותחתיו נכתב "שירה = שטויות". השער השביעי, שהוא הרדיקלי בספר, מוצג כ"שירה אקולוגית, מחומרים ממוחזרים בלבד".

ההכחשה הבוטה מכולן היא של השער השלישי. הוא נקרא "אנחנו לא מתגעגעים", והוא מכיל את שירי האבל של הספר. אחד מהם, "האישה ילדה את הבוקר מת", נגמר בשורה שהיא כל מה שאפשר לומר על מצבות:

כָּל הַשַּׁיִשׁ בָּעוֹלָם לֹא הִסְפִּיק.

מי שכותב שורה כזאת מתגעגע. הכותרת שמכחישה אותה איננה שקר ואיננה מבוכה, היא מנגנון. וזאת הטענה שכדאי להחזיק בה לכל אורך הקריאה: אצל לקח הבדיחה איננה הסתייגות מהשיר, היא הוראת קריאה. היא אומרת לקורא באיזו טמפרטורה מותר לו להתלהב, ומזהירה אותו שהמשוררת כבר יודעת הכל על ההתלהבות הזאת, כולל הצד המגוחך שלה.

בבל, או: איך מפרקים שפה

המנוע של הספר נמצא בשיר "בבל", והוא ראוי לקריאה איטית. לקח לוקחת את המדרש המפורסם על מגדל בבל, זה שבו בוכים על לבנה שנפלה ולא על אדם שנפל, ועושה בו דבר לא צפוי. היא מוותרת כמעט לגמרי על החטא ועל העונש, ומתמקדת ברגע הטכני שבו השפה מפסיקה לעבוד. מה שאבד שם, מסתבר, אינו הנאום הגדול:

עוֹד חֹמֶר בְּבַקָּשָׁה. אוֹ
שְׁתֵה וָנוּחַ, אַתָּה נִרְאֶה חִוֵּר.

זאת בחירה מבריקה. האסון הוא לא שבני האדם איבדו את היכולת לפאר את האל, אלא שאי אפשר עוד לבקש עוד חומר, ואי אפשר לומר לחבר שהוא נראה חיוור. ואז מגיעה השורה שמסבירה למה הספר הזה כתוב כפי שהוא כתוב:

נְגִינָתָהּ עוֹמֶדֶת עַל קְצוֹת לְשׁוֹנוֹתֵיהֶם
אַךְ אֵינָם נִזְכָּרִים בָּהּ.

השפה לא נעלמה, היא נמצאת על קצה הלשון. זה בדיוק המצב של משורר שיודע לכתוב עברית גבוהה, שומע את הנגינה, ולא בטוח שמותר לו עוד להיזכר בה בלי להתנצל. השיר נגמר באנשים שיורדים מהפיגומים ומוצאים על האדמה אלף רסיסים של שפה. אחד מהם אוסף עצמות, אחד בועט בחצץ, ואחד "מֵרִים בְּאֶצְבָּעוֹ רְסִיס גָּדוֹל, מַבִּיט בּוֹ וּמְעִיפוֹ לְאָחוֹר".

הדימוי הזה חוזר כבר בשיר הפותח של הספר, "תפילתי האחת", שהוא תפילה לירית לגמרי, שקולה וחרוזה, ושבה המתפללת מגדירה את עצמה: "אֲנִי שֶׁבֶר בְּלִי כְּלִי, אֲנִי הֵלֶךְ בְּלִי שַׂק". היא מבקשת לנוח דקה אחת "בְּהֵיכַל הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים". שברי כלים, שברי לבנים, רסיסי שפה. הספר מגדיר את החומר שלו כבר בעמוד השביעי.

איך הספר קיבל את שמו

ואז, בשער השביעי, מתברר שכל זה לא היה מטאפורה.

"מיחזור מילים" הוא אוסף של שירי גזירה והדבקה. לקח חתכה מילים מעיתונים והרכיבה מהן שירים, צילמה את התוצאה על משטח עץ, על כתובת כלולות מאוירת, על בד פשתן, והכניסה את הצילומים לספר. זהו בדיוק מה שקורה בסוף "בבל": מישהו יורד מהפיגומים, מוצא על האדמה רסיסים של שפה שכבר אינה שלו, ומרכיב מהם משפט. השיר תיאר את הפעולה, והשער הזה מבצע אותה.

וכאן נמצאת הנקודה היפה ביותר בספר, ואני לא בטוח שכל קורא שם לב אליה. השיר האחרון בשער נקרא "מסע לעיר שקטה", והוא מורכב מפתקי עיתון:

אַגָּדָה חֲדָשָׁה מוֹפִיעָה
עַל עֲרָפֶל
עִם אִילָנוֹת אֲדֻמִּים

זהו שמו של הספר. הכותרת שמתנוססת על העטיפה, שנשמעת כמו הצהרה פואטית שקולה, איננה פרי המצאתה של המשוררת. היא נמצאה. הספר קרוי על שם צירוף מקרי שנחתך מעיתון, וכל מי שהתלהב מן הכותרת התלהב, למעשה, מכתבה שאיש אינו זוכר. זה מהלך שלא סובל הסבר, והוא מצדיק לבדו את קיומו של השער.

ראוי לשים לב גם למה שעשתה המחברת עם החומר הזה אחרי הצילום: היא הקלידה אותו מחדש, וניקדה. שירי הפתקים מופיעים פעמיים, פעם כתצלום של גזרי נייר ופעם כטקסט מנוקד בגופן של שאר הספר. זו החלטה עורכתית עם מחיר. מצד אחד היא מעניקה למקריות אותו מעמד טיפוגרפי שיש לסונטות, ואומרת: גם זה שיר. מצד שני היא מאלפת אותה. גזר נייר שעדיין אפשר לראות בו את קווי המספריים הוא אובייקט, ואילו טקסט מנוקד הוא כבר ספרות.

והמתח הזה מתפוצץ בהערת שוליים אחת. בשיר "הגינה מתפוררת" מסתיימת השורה האחרונה במילה "נוֹכָח", ולידה כוכבית. בתחתית העמוד, בסוגריים, ההצעה השנייה: "(נוֹכֵחַ)". המילה שנמצאה בעיתון היא דו משמעית, נוכח במובן של מול, ונוכח במובן של קיים כאן. המשוררת לא מסוגלת להשאיר אותה לא מוכרעת, ולא מסוגלת להכריע. הערת השוליים הזעירה הזאת היא כל הספר בזעיר אנפין: יד שאוספת רסיסים ולא מצליחה שלא לסדר אותם.

כוס נייר חד־פעמית

מי שרוצה להבין מאיפה מגיע כל מנגנון ההתחמקות, יקרא את "שולחנות מיתולוגיים". השיר מתחיל בקפה שהקורא העתידי ידמיין אחרי מותה של המשוררת, קפה "חָזָק מָרִיר וּמַהְבִּיל", מכתים שולחן, סמל להתמכרות ולהפקרות. ואז השיר פונה ישירות אל אותו קורא עתידי ומכנה אותו "כּוֹהֵן מִקְדַּשׁ נִבְכֵי רֹאשִׁי", ומגלה לו שלעולם לא יידע כמה דלוח ופושר הנוזל האמיתי, על שולחן ציבורי מתקלף:

בְּכוֹס נְיָר
חַד־פַּעֲמִית.

זהו הרגע שבו הספר מסביר את עצמו. כותרות השערים הן בדיוק הדבר הזה: המשוררת מגיעה אל המיתולוגיזציה של עצמה לפני כל אחד אחר, ומקדימה לספר לנו על כוס הנייר. וכשקוראים כך, מתחוור שהחפץ החד־פעמי הוא אחד הדימויים החוזרים של הספר. הוא נמצא גם בעטיפה, בצילום של ניבה בן עמי: כיסאות פלסטיק לבנים פזורים בשדה פתוח כמו קהל שהתפזר או טרם הגיע, ובתוכם דמות מוטלת. כלי חד־פעמי שמונח בתוך מסגרת של טקס. כמו כוס הנייר, כמו רסיסי העיתון.

נמלה על הזרוע

כדאי לומר במפורש מה שקל לפספס מרוב בדיחות: לקח כותבת מצוין. הטווח הטכני של הספר רחב באופן חריג. יש בו רביעיות שקולות וחרוזות שמחזיקות רגיסטר גבוה בלי להישבר, כמו ב"נבואת זעם ירושלמית עגומה", שבה השמש השוקעת הופכת למלך גוסס: "כֵּס מַלְכוּתוֹ רֵיק כְּעַיִן שְׁתוּמָה". יש בו שירי פרוזה ארוכי נשימה כמו "מלאכת מחשבת", שבנוי כרצף אחד של רכבת ובוקר וגשם. יש בו מיניאטורות של שתי שורות, פרודיה מקראית ערמומית ב"נורי", ויש בו שירים מצחיקים באמת, כמו "אליזבת", שבו הדובר נעלב על אשתו, נכנס למקרר, מוצא מאחורי המיונז שם שתוקפו פג, וזוחל דרכו אל גבעה חשוכה זרועה נורות שרופות. הספר גם מנוקד כולו, בעבודת ניקוד של דרור יוסף ויהונתן ורדי, וזו הצהרה בפני עצמה: קרא אותי לאט, כמו שקוראים ספרות. שוב אותה מלחמה בין הצורה לכותרות.

וכמו במקומות אחרים בספר, גם ההצהרה הפואטית הכי רצינית מוחבאת תחת השלט הכי מזלזל. בשער "עבדתי עליכם" יש שיר בשם "בתו של מכוון הפסנתרים", ובו בת מרגישה בשבת נמלה מטפסת מאחורי זרועה. היא חושבת שהלוואי ולא הרגישה אותה, הלוואי ולא הייתה שם, ואז:

אַךְ לוּלֵא הִרְגִישָׁה אוֹתָהּ לֹא יָדְעָה לָשִׁיר

זהו התנאי לשירה בשורה אחת: הרגישות המיותרת, זו שאיש לא ביקש והיא מטרד. ולא במקרה השיר הזה עוסק בבת של מי שמכוון פסנתרים. כל הספר עוסק בכיוונון, כלומר במישהי שיודעת בדיוק איך הכלי אמור להישמע, ומודדת את עצמה מול הידיעה הזאת ללא רחמים. "די אבא אני כן אלתרמניאקית" היא בדיחה על חרדת השפעה, אבל היא גם עדות: יש בבית הזה אוזן מוחלטת.

נבואה בשני הקצוות

המבנה של הספר עושה עוד דבר שקל לפספס. הוא נפתח בשתי נבואות ירושלמיות, "נבואת חורבן ירושלמית עליזה" ו"נבואת זעם ירושלמית עגומה", בלשון מקראית מלאה, על אבנים שייהפכו לחצץ ועל שמים שאורבים להילכות הצדיק. והוא נחתם בשער בונוס: קריאה סלקטיבית בהורוסקופ של אתר ynet.

הצירוף הזה איננו רק בדיחה על הזנב. בשני קצות הספר עומדת אותה סחורה, לשון שמבטיחה לך משמעות ועתיד, פעם בפי ישעיהו ופעם בפי טור אסטרולוגיה. ההבדל היחיד הוא המחיר. ומכיוון שלקח מנקה מהטור את מה שמיותר, מה שנשאר נשמע פתאום כמו תפילה:

מִזְּמַן לֹא נְגַעְתֶּם
בְּכִפַּת הַשָּׁמַיִם
אֵיפֹה שֶׁהַלֵּב נִמְצָא.

זהו, לטעמי, החלק הכי לא מתגונן בספר, דווקא משום שהוא מוצג כבונוס ולא כשירה. כאן הבדיחה והשיר הם אותו אובייקט בדיוק, ואין צורך בכותרת מגִנה. כשמזל דגים מסתיים ב"בֶּאֱמֶת מְחַכֶּה אֵי שָׁם הַסְּתָו", אף אחד כבר לא צריך שיסבירו לו שזה נחמד ומטופש ונוגע ללב בבת אחת.

את הספר, "אגדה חדשה על ערפל" מאת עינה לקח, אפשר להוריד ולקרוא בקישור הזה.