מחזה שנכתב בלי לחשוב על הבמה
כשהנריק איבסן כתב את "פר גינט" בקיץ 1867, הוא עשה זאת מתוך התעלמות מכוונת מהמגבלות שהקונבנציות התיאטרליות של המאה התשע עשרה כפו על הדרמה. ארבעים התמונות של המחזה נעות בחופשיות בזמן ובמרחב, בין המודע לבלתי מודע, ומשלבות פנטזיה פולקלוריסטית עם ריאליזם חסר רגשנות. איבסן עצמו אמר לידידו ווילהלם ברגסה שהמחזה "אינו למשחק", כאשר דנו באפשרות להעלות על הבמה את דימוי כף היציקה "הגדולה מספיק כדי ליצוק מחדש בני אדם". ובכל זאת, מאז הבכורה בכריסטיאניה (אוסלו של ימינו) בשנת 1876, עם המוזיקה של אדוארד גריג, לא חדלו במאים להתמודד עם האתגר. ואולי אין חלק במחזה שמעורר קשיים בימויים גדולים יותר מסיומו.
המערכה החמישית של "פר גינט" מציבה בפני כל במאי שאלות שלא ניתן להתחמק מהן: האם פר נגאל? האם הוא מת? מהו מעמדה של סולבייג כמושיעה? ומה משמעות דבריו האחרונים של יוצק הכפתורים: "נתראה בצומת הדרכים האחרון, ואז נראה אם… לא אומר דבר"? סיום המחזה הוא סיום פתוח באופן מכוון, ומכאן שכל הפקה נדרשת לספק פרשנות משלה, בין אם מפורשת ובין אם רמוזה, לגבי מה שקורה לפר גינט ברגעיו האחרונים.
הסיום כפי שאיבסן כתב אותו: דו משמעות מכוונת
כדי להבין את אפשרויות הבימוי, יש ראשית להבין את מה שאיבסן השאיר על הנייר. בסוף המערכה החמישית, פר, כאיש זקן שחזר לנורווגיה אחרי הרפתקאותיו ברחבי העולם, נתקל ביוצק הכפתורים, שליח האל שבא להתיכו. כפי שיוצק הכפתורים מסביר, פר מעולם לא היה עצמו באמת, ולכן אין לו נשמה שניתן להצילה או לשלוח לגיהינום. הוא ריק, אפס, ראוי רק להיות מותך ומעוצב מחדש. יוצק הכפתורים מסביר לפר ש"להיות עצמך" פירושו "להמית את עצמך", ופר אינו מסוגל להשיג מושג זה.
פר מחפש בייאוש הוכחה שהיה "מישהו", ואז שומע את שירתה של סולבייג מתוך הבקתה שהוא בנה עשרות שנים קודם לכן. הוא פורץ אליה ושואל: "איפה היה פר גינט מאז שנפרדנו? איפה הייתי כמי שהייתי אמור להיות, שלם ואמיתי, עם חותם האל על מצחי?" וסולבייג עונה: "באמונתי, בתקוותי, באהבתי." פר צועק, קורא לאמו, ומחביא את עצמו בחיקה של סולבייג. היא שרה לו שיר ערש, ואנו עשויים להניח שהוא מת בתמונה האחרונה של המחזה, אם כי אין הוראות בימוי ואין דיאלוג שמציינים שהוא אכן מת. מאחורי הפינה, יוצק הכפתורים עדיין ממתין.
הנה אפוא הבעיה הבימוית המרכזית: איבסן כתב סוף פתוח. אין הוראות בימוי שמציינות מוות, אין הצהרה חד משמעית של גאולה, ודבריו של יוצק הכפתורים מטילים צל על כל פרשנות אופטימיסטית. השאלה חוזרת ומהדהדת: האם פר נושע בזכות חזון של אידיאל שממנו ברח בבושה אך שמעולם לא נעלם לגמרי מליבו, או שמא גם רגע זה הוא עוד פנטזיה אחת במחזה שבו ממילא אי אפשר להפריד בין רבדי המציאות והדמיון?
אפשרות ראשונה: גאולה דרך אהבה
הפרשנות הנפוצה ביותר, וזו שבה בוחרות הפקות רבות, היא שסולבייג אכן מצילה את פר. בגרסה זו, שיר הערש שלה הוא מעין טקס של כפרה, ואהבתה הנאמנה לאורך עשרות שנים היא שמעניקה לפר את הזהות שמעולם לא הצליח למצוא בעצמו. המבנה הדרמטורגי של המערכה החמישית תומך בקריאה זו: ההתגלגלות מייאוש למפגש עם סולבייג, המעבר מהפחד מיוצק הכפתורים אל חיקה החם של סולבייג, כל אלה מרמזים על תנועה מחושך לאור, ממוות לחיים, או לפחות ממוות חסר משמעות למוות שיש בו שלום.
במונחים בימויים, הפקות שבוחרות בפרשנות זו נוטות להדגיש את היופי והרוגע של התמונה האחרונה. המוזיקה של גריג, ובפרט "שיר הערש של סולבייג", תומכת בפרשנות זו בצורה מובהקת. שירו של גריג למערכה החמישית הוא אפילוג שמסמן את סוף הרפתקאותיו של פר, וברקע ניתן לשמוע מזמור חג השבועות מרחוק. הבימוי יכול לסמן כאן סוג של פיטה, חיבוק שבו סולבייג מחזיקה את פר כאם מחזיקה את בנה (או כמריה מחזיקה את ישו), ובכך להדגיש את ממד הגאולה הנוצרי של הסיום.
הפקת הפסטיבל השנתי של "פר גינט" ליד אגם גאלו בנורווגיה, שמתקיימת מדי קיץ מאז 1928 ונחשבת בעיני רבים לגרסה המוסמכת של המחזה, נוטה לפרשנות זו. ההצגה מוצגת בנוף הטבעי שבו, לפי איבסן, נולדה הדמות, עם שחקנים מקצועיים וכמאה שחקנים חובבים, והמוזיקה של גריג מושמעת בביצוע תזמורת מקצועית. הנוף הנורווגי עצמו, האגם וההרים, הופכים לחלק מהעטיפה הויזואלית שמכניסה את סיום המחזה לתוך מסגרת של שלום ופיוס.
אפשרות שנייה: ההתכה והאין
אפשרות הפוכה לחלוטין היא להדגיש את דמותו של יוצק הכפתורים ואת איומו. בפרשנות זו, דבריו האחרונים של יוצק הכפתורים אינם סתם הערת שוליים אלא המילה האחרונה של המחזה. לפי יוצק הכפתורים, פר מעולם לא היה טוב מספיק כדי להגיע לגן עדן ולא רע מספיק כדי להגיע לגיהינום. הוא לא היה שום דבר, ולכן גורלו הוא להיות מותך, כמו כפתור ישן שנזרק לכור ההיתוך כדי שייוצר ממנו חומר גלם חדש. במונחים פילוסופיים, זוהי הקביעה שפר לא חי חיים אותנטיים. הוא תמיד "הלך סביב", תמיד נמנע, תמיד ברח. ודמותה של סולבייג, יפה ככל שתהיה, אינה יכולה באמת לתקן את מה שלא נעשה.
הפקות שבוחרות בפרשנות זו מעניקות ליוצק הכפתורים נוכחות דומיננטית יותר על הבמה. דוגמה מרתקת לכך היא ההפקה של "התיאטרון הנורווגי" (Det Norske Teater) באוסלו בשנים 2018 ו-2019, שבה כיכב השחקן טורלב מאורסטד בן ה-92 כפר הזקן. בהפקה זו, יוצק הכפתורים גולם על ידי שחקן צעיר שליווה את פר על הבמה לאורך כל ההצגה ותפקד גם כסופלר ותומך פיזי. בכך, הנוכחות המתמדת של המוות ושל ההתכה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחוויה הבימוית, ולא רק לאיום שמופיע בסוף. מאורסטד עצמו, בראיון שנתן על תפקידו האחרון, אמר: "אני לא רואה את פר כשקרן. יש לו דמיון שופע ופרוע מדי… אני חושב שהוא צריך להשלים עם להיות מותך, להצטרף להמון בין שאר בני האדם."
אפשרות שלישית: פר כריבוי, הסיום כפיצול
גישה בימוית מרתקת לסיום המחזה נובעת מההחלטה לחלק את דמותו של פר בין מספר שחקנים. הדוגמה הקלאסית היא הפקתו המפורסמת של פטר שטיין בשאובינה (Schaubühne) בברלין בשנת 1971, שבה חולקה דמות פר בין שישה שחקנים שונים, ביניהם מיכאל קניג וברונו גאנץ. ההצגה הוצגה בשני ערבים ונמשכה כחמש שעות וחצי, והצופים ישבו על יציעים והביטו למטה על זירה שבה סופר הסיפור. בתמונת הסיום, פר וסולבייג שכבו בתנוחה שנראתה כפיטה מעוצבת, ולפי הניתוח של החוקר פריץ פאול, שטיין ביקש להעביר מסר לא מילולי לקהל: בעולם של היום, הסיפור הזה מנורווגיה על אדם בשם פר גינט הוא גם הוא לא יותר מפריט במוזיאון.
גם התיאטרון הלאומי המלכותי בלונדון אימץ גישה דומה בהפקתו משנת 2000, שהתבססה על תרגומו של פרנק מקגיניס. בהפקה זו כיכבו שלושה שחקנים בתפקיד פר: צ'יווטל אג'יופור כפר הצעיר, פטריק אוקיין כפר בהרפתקאותיו באפריקה, וג'וזף מרסל כפר הזקן. מעבר לעצם השימוש בשלושה שחקנים לדמות אחת, ההפקה הייתה חריגה בכך שהליהוק היה "עיוור צבע": אג'יופור ומרסל הם שחורים ואוקיין לבן. החלוקה הזו מעניקה לסיום המחזה ממד נוסף, שכן פר הזקן שמגיע אל סולבייג איננו אותו אדם פיזי שעזב אותה, וגם הזהות שהיא שמרה עבורו "באמונתי, בתקוותי, באהבתי" היא זהות שלא ניתנת לשיוך לגוף אחד ויחיד.
אפשרות רביעית: הסיום כחוויה חזותית טהורה
רוברט וילסון, אחד הבמאים החזותיים המשפיעים בתיאטרון העכשווי, הציג את "פר גינט" בשנים 2005 ו-2006 בהפקה משותפת של התיאטרון הלאומי של ברגן והתיאטרון הנורווגי של אוסלו. סגנונו של וילסון תואר כשילוב בין אקספרסיוניזם גרמני לתיאטרון נו יפני, והוא הפשיט את המחזה מכל ריאליזם ציורי. השחקנים, בתלבושות מפוסלות ואיפור לבן, נעו בשילוב של מחול, מיימיקה ומחוות רובוטיות, כמו בובות שכרסמו את חוטיהן.
בראיון על ההפקה, וילסון הבהיר שהוא רואה את "פר גינט" כיצירה שאינה קשורה לתקופה מסוימת, אלא "מלאה בזמן" ומציגה את חלוף הזמן באופן אוניברסלי. גם בהפקתו חולקה דמות פר בין שלושה שחקנים, וסולבייג לא הופיעה כדמות ריאלית אלא כייצוג של ארכיטיפ אוניברסלי. ניתוח יונגיאני של ההפקה הציע שהמפגש הסופי בין פר לסולבייג מייצג תהליך של "אינדיבידואציה", הכרה עצמית רוחנית שמתרחשת במחצית השנייה של החיים, ושהעימות עם המוות הוא הגורם המניע שלה.
הסיום בגרסת וילסון, אם כן, אינו עונה על השאלה "האם פר נגאל?" ואינו מציג עמדה לגבי גורלו. הוא מציע את הרגע הסופי כחוויה אסתטית שכל צופה מוזמן לפרש בעצמו. המסע עצמו הוא הגרעין של הגיבור, ולא השאלה אם הוא מוצא את עצמו או לא.
אפשרות חמישית: עיבוד וקיצור, או הסיום שאיננו
ישנן הפקות שבוחרות גישה רדיקלית אחרת ומקצרות באופן משמעותי את המערכה החמישית, או משנות את מבנה הסיום לחלוטין. העיבוד של ביל בארקלי, שהוזמן על ידי התזמורת הסימפונית של בוסטון, צמצם את המחזה כולו לכשבעים וחמש דקות. בגרסה זו, יוצק הכפתורים מופיע כבר בפתיחת ההצגה ומנחה את פר אל הבקתה שבה סולבייג, שכעת עיוורת, מקבלת אותו עם שיר ערש. הקיצור הדרמטי הזה משנה את משמעות הסיום: כאשר יוצק הכפתורים מוצג כמלווה ולא כאיום, כשליח אלוהי שמוביל את פר אל סולבייג ולא כאויב שממתין לו מעבר לפינה, הסיום הופך לחד משמעי יותר, לפיוס ולא לדילמה.
הגרסה האמריקאית של פול גרין מ-1951, שבה כיכב ג'ון גארפילד בברודוויי, אף היא שינתה את הסיום, בין היתר על ידי השמטת תמונת הספינה הטרופה מקרוב לסוף המחזה והגדלת תפקידו של יוצק הכפתורים. ב-2008 הציג תיאטרון גאת'רי במיניאפוליס תרגום חדש של המשורר רוברט בלי, שעטף את הטקסט של איבסן במסגרת מודרנית ומופשטת של מסיבת יום הולדת חמישים, וקיצר משמעותית את אורך המחזה.
הסיום בהקשר הישראלי
"פר גינט" תורגם לעברית מספר פעמים. התרגום הראשון, של לאה גולדברג, שימש את ההפקה ב"הבימה" בבימויו של סנדרו מאלמקוויסט, עם שמעון פינקל בתפקיד הראשי ומרים זוהר כסולבייג. על ההפקה נכתב בעיתונות של אותם ימים שהייתה בה "משב רוח שייקספירי" ושפינקל "הזכיר לעיתים את המלט". בשנת 1971 תרגם איתמר אבן זהר את המחזה מנורווגית להצגה ב"הבימה", ובשנת 2016 יצא לאור תרגום חדש מאת דורי פרנס בהוצאת לוקוס.
ראוי לציין שהמשוררת דפנה אילת כתבה שיר בעברית בשם "סולבייג", המבוסס על נושאי המחזה ומדגיש את אהבתה הנאמנה והבלתי מוגבלת של סולבייג, ושהשיר הולחן ובוצע על ידי חוה אלברשטיין. עצם העובדה שיצירה עברית מקורית בוחרת להתמקד בסולבייג ובאהבתה, ולא ביוצק הכפתורים או בעולם הטרולים, מעידה על הפרשנות שנתפסה כמרכזית בהקשר הישראלי: הסיום כסיפור של אהבה מגאלת.
סוגיית ה"להיות עצמך": הדילמה הפילוסופית שמאחורי כל בחירה בימוית
בבסיס כל החלטה בימוית לגבי סיום "פר גינט" עומדת שאלה פילוסופית: מהו "להיות עצמך"? יוצק הכפתורים אומר לפר ש"להיות עצמך" פירושו "להמית את עצמך", והמשמעות היא שהעצמי האותנטי דורש את ההקרבה של כל השכבות החיצוניות, כל המסכות, כל הסיפורים שפר בדה לאורך חייו. פר, שחי את חייו על פי העיקרון הטרולי "היה מספיק לעצמך" במקום העיקרון האנושי "היה עצמך", גילה בסוף חייו שלא נותר ממנו כלום. הדימוי המפורסם של קילוף הבצל, שבו פר קולף שכבה אחרי שכבה ומגלה שאין גרעין, הוא אולי הדימוי המזעזע ביותר במחזה ואחד הדימויים הגדולים בתיאטרון העולמי.
כל במאי שמתמודד עם הסיום חייב להחליט: האם תשובתה של סולבייג, "באמונתי, בתקוותי, באהבתי", היא תשובה אמיתית לשאלה הזו? האם אהבה יכולה ליצור זהות ממקום שלא הייתה בו זהות? או שמא דבריה של סולבייג הם אשליה נוספת, נחמה שאינה יכולה באמת להציל?
סיכום: פתיחות כערך בימוי
אפשר לטעון שהגדולה של סיום "פר גינט" טמונה דווקא בסירוב שלו לספק תשובה חד משמעית. איבסן, ששינה את פני התיאטרון ודרש מהדרמה להתמודד עם שאלות אמיתיות ולא לספק בידור גרידא, כתב סיום שממשיך לדרוש מכל הפקה ומכל צופה להתמודד עם השאלות הגדולות של החיים: מי אני? האם חייתי נכון? האם אפשר להיגאל?
כל אחת מאפשרויות הבימוי שנדונו כאן, הגאולה דרך אהבה, ההתכה לאין, הפיצול בין שחקנים, החוויה החזותית הטהורה, או הקיצור הרדיקלי, מציעה תשובה אחרת. וכל תשובה חושפת משהו אחר לא רק על המחזה, אלא על התקופה שבה הוא מוצג ועל הקהל שצופה בו. אולי דבריו של מאורסטד, שחזר לגלם את פר גינט עד גיל 92, הם המתאימים ביותר לסיום מאמר זה: "אני חושב שהוא צריך להשלים עם להיות מותך, להצטרף להמון בין שאר בני האדם. כפי שכולנו, אולי, צפויים לעשות."
