העיר כמקום שבו דתות נפגשות

העיר תמיד הייתה הרבה יותר מסך בנייניה, הרבה מעבר למערך תחבורתי, אדריכלי או פוליטי. היא נושאת איתה משקעים היסטוריים, שכבות של זיכרון, ובמקרים רבים – גם דיאלוגים שקטים או סוערים בין קבוצות שונות. אחת התכונות הבולטות ביותר של מרחבים עירוניים ברחבי ההיסטוריה היא הרב-דתיות. ערים רבות שימשו במה לקיום מקביל ולעיתים גם משותף של קהילות דתיות שונות, לעיתים תוך שיתוף פעולה ולפעמים תוך מאבק. מתוך מחקרי תרבויות שונים שערכתי, ברור שדווקא בעיר – המקום הכי אנושי, הכי דחוס, הכי יומיומי – מתגלים הדפוסים המורכבים של היחסים הבין-דתיים.

הבחירה לעסוק בעיר כמרחב רב-דתי נולדה מתוך חקירה רחבה של אופני קיום דתיים בעולם המודרני. איך נראות קהילות דתיות כשהן מתקיימות זו לצד זו? אילו מבנים חברתיים, אדריכליים ופוליטיים נבנים סביבן? והאם יש דבר כזה "דו-קיום", או שמא מדובר בריבוי קיומים נפרדים, שכל אחד מהם מתנהל לעצמו, בסוג של הסכמה שבשתיקה? על השאלות הללו ניסיתי לענות דרך שלושה מקרים בולטים: סלוניקי, טנג’יר וירושלים – כל אחת בדרכה, מספרת סיפור אחר על דת ומרחב.

איך החיים בעיר משפיעים על יחסים בין דתות?

מה שמרתק במיוחד בעיר הוא היכולת שלה להכיל קונפליקטים – לא רק לנהל אותם, אלא ממש להחזיק אותם יחד. בניגוד לקהילות סגורות או כפרים הומוגניים, העיר חושפת את האנושי למפגש יומיומי עם ה"אחר", ודת היא אחת הצורות החזקות ביותר של "אחרוּת". קהילה דתית אינה רק אמונה מופשטת – היא גם לבוש, שפה, ארכיטקטורה, מוסדות, אורחות חיים. כששלוש או ארבע קבוצות דתיות מתקיימות באותו מרחב, התוצאה היא טלאים של נוכחויות – פיזיות וסמליות – שכל אחת מהן דורשת מקום, ייצוג ונראות.

אחד המושגים השכיחים בחקר מרחבים דתיים בעיר הוא "דו-קיום סימבולי" – מצב שבו כל קבוצה מתקיימת בתוך נישה משלה, לעיתים תוך הפרדה גאוגרפית, לעיתים תוך ערבוב. אך גם במקרים שבהם הקבוצות חיות בצמידות, אין בכך בהכרח כדי להעיד על הרמוניה. הקרבה הפיזית אינה מבטיחה קירבה חברתית או פתיחות דתית. לעיתים, דווקא הקירבה יוצרת חשדנות, תחרות על משאבים, מאבקים על זהות.

באופן אישי, בביקורים חוזרים ונשנים בערים שונות בעולם, גיליתי שהמרחב העירוני יודע לספר את סיפור הדת בצורה מוחשית הרבה יותר מכל טקסט. גובה צריח, צליל פעמון, שעות תפילה שבוקעות לרחוב – אלו סמלים מוחשיים, כמעט פולשים, שמציפים את התודעה האורבנית. גם כשאינני דתי, החוויה של הליכה בשכונה שבה מתקיימות תפילות שונות בו זמנית יוצרת תחושת עומס רגשי וחברתי שמעטים מסוגלים להתעלם ממנו.

סלוניקי: עיר אחת, שלוש דתות

כשהגעתי לסלוניקי בפעם הראשונה, לא ציפיתי למצוא עיר שבה אפשר כמעט לשמוע את ההדים של שלוש דתות, גם אם רק אחת מהן דומיננטית כיום. העיר הזו, שהייתה בעבר בירת התרבות הספרדית-יהודית באירופה, שימשה בית ליהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד. במיוחד במאות ה־16 עד ה־19, התקיימו בה קהילות חזקות, שלכל אחת מוסדות משלה – בתי כנסת, מסגדים, כנסיות, בתי מדרש, בתי ספר.

במובן מסוים, סלוניקי הציגה מודל נדיר של קיום רב-דתי לא על בסיס אידיאולוגיה סובלנית, אלא מתוך הכרח עירוני. הנמל, השוק והרחובות הפכו לזירה של שיתוף פעולה – כלכלי, לעיתים גם תרבותי – שבמסגרתו התקיימו מערכות יחסים מורכבות. היהודים הספרדים, שהגיעו לאחר גירוש ספרד, הטמיעו בעיר את לשונם, את מטבחם ואת מוסדותיהם. המסגדים העות'מאניים התקיימו לצידם של מגדלי כנסיות יווניות, ולמשך תקופה לא קצרה נוצר שיווי משקל שביר אך יציב.

אבל עם השינויים הפוליטיים של המאה ה־20, הכול השתנה. שריפות, מלחמות, שינויים בגבולות וגירושים – כל אלו הפכו את סלוניקי ממודל של רב-דתיות לעיר שזוכרת את עבר הרב-דתיות שלה יותר משהיא חיה אותו. עדיין ניתן למצוא בה שרידים – בית הכנסת מונסטיר, המוזיאון היהודי, מסגדים שהוסבו למוזיאונים – אך התחושה היא של היסטוריה מרוחקת, לא של קיום יומיומי. זהו שיעור חשוב לגבי השבריריות של מרחבים דתיים משותפים, גם כשהם נראים יציבים.

טנג'יר: חיים משותפים של יהודים, מוסלמים ונוצרים

טנג’יר, העיר הצפונית השוכנת בנקודת המפגש בין אפריקה לאירופה, היא דוגמה מרתקת לאופן שבו גאוגרפיה יוצרת תרבות, ותרבות יוצרת מרחב של קיום רב-דתי. מיקומה האסטרטגי על מיצר גיברלטר הפך אותה במשך מאות שנים לנמל מסחר, מעבר וקליטה, ולא פחות מכך – לצומת אנושי. יהודים, מוסלמים ונוצרים התקיימו בה זה לצד זה, לא מתוך אידיאל של שוויון דתי אלא מתוך מציאות יומיומית שחייבה הסתגלות, משא ומתן מתמיד וחיים משותפים במרחב מוגבל.

במהלך המאות ה־18 וה־19, ובעיקר בתקופה שבה טנג’יר פעלה כאזור בינלאומי תחת שלטון משותף של מעצמות אירופיות, העיר פיתחה אופי קוסמופוליטי יוצא דופן. השכונות לא הופרדו באופן הרמטי, והשוק המרכזי שימש נקודת מפגש שבה דת הפכה לרקע ולא לחזית. בביקוריי בעיר התרשמתי מהאופן שבו בתי כנסת קטנים השתלבו במרקם העירוני מבלי לבלוט, ומן הקלות שבה אנשים עברו בין שפות, קודים תרבותיים וזהויות דתיות, כאילו מדובר במעברים טבעיים לחלוטין.

הקהילה היהודית בטנג’יר מילאה תפקיד חשוב בחיים הכלכליים והחברתיים של העיר. סוחרים, מתווכים, אנשי חינוך ואנשי רוח יהודים פעלו לצד שכניהם המוסלמים והנוצרים, ויצרו רשת חברתית מורכבת שהתבססה על אמון, הכרות והיסטוריה משותפת. הדת לא נעלמה, אך היא התקיימה בתוך גבולות ברורים של יומיום עירוני, כזה שמאפשר שגרה גם כשיש פערים עמוקים באמונה ובזהות.

עם זאת, כמו במקרים רבים אחרים של רב-דתיות עירונית, גם כאן המודל היה תלוי בהקשר הפוליטי הרחב. עם סיום המעמד הבינלאומי של טנג’יר והקמת מדינת ישראל, חלה דעיכה משמעותית בנוכחות היהודית בעיר. בתי כנסת ננטשו, משפחות היגרו, והעיר שינתה את פניה. ועדיין, הזיכרון היהודי נוכח בטנג’יר לא רק דרך מבנים או בתי קברות, אלא גם דרך סיפורים, ארכיונים ויוזמות תיעוד. למי שמעוניין להעמיק בטנג’יר – לא רק דרך מחקר, אלא גם דרך תכנון ביקור ממשי בעיר – ישנו אתר מצוין בשם "מרוקו לישראלים", שמרכז מידע בעברית על ערים כמו טנג’יר, כולל היבטים פרקטיים כמו גם תרבותיים, היסטוריים.

החוויה של טנג’יר מחדדת שאלה עקרונית ביחס לערים רב-דתיות: עד כמה דו-קיום תלוי ברציפות של קהילה, ועד כמה הוא יכול להמשיך להתקיים גם לאחר שהמרקם האנושי השתנה. במקרה הזה, נדמה שהעיר ממשיכה לשאת את עקבות הרב-דתיות שלה גם כשהיא עצמה כבר אינה חיה אותה במלואה. טנג’יר, במובן זה, היא עדות לכך שדו-קיום עירוני אינו רק תופעה חיה, אלא גם זיכרון פעיל שממשיך להשפיע על האופן שבו עיר מספרת את עצמה.

ירושלים: קדושה, סמלים ומתח מתמשך

אי אפשר לכתוב על מרחב דתי-עירוני מבלי להתעכב על ירושלים. זוהי אחת הערים הבודדות בעולם שבה המרחב הוא בו זמנית פיזי, סמלי, פוליטי ותיאולוגי. שלוש הדתות המונותאיסטיות המרכזיות רואות בה מוקד רוחני ראשון במעלה, והמרחב העירוני כולו הוא רשת של סמלים, גבולות לא-רשמיים, ומתחים טעונים.

כחוקר תרבויות, כל ביקור בירושלים הוא חוויה חוץ-גאוגרפית כמעט. הרחוב, הקיר, הגדר, צבע האבן – הכול טעון. הרובע היהודי, המוסלמי, הארמני והנוצרי מרושתים זה בזה, אך גם מופרדים באופן כמעט בלתי נראה. לפעמים, שינוי קל באווירה – שיחה בין שוטרים, תפילה פתאומית בקול רם – יכול לשנות את כל תחושת הביטחון של המבקר. כאן אין "דו-קיום" במובן המקובל, אלא קיום מקביל, שמוחזק בכוח על-ידי שליטה, שמירה וזהירות.

ועדיין, גם כאן מתקיימת רב-דתיות – אם לא כפרקטיקה יומיומית של שיתוף, אז כקיום הדדי של מערכות חיים שלמות. בכל פינה בעיר מרגישים את הנשימה של הדת, אך גם את הלחץ הפוליטי שהיא יוצרת. ירושלים אינה משלימה עם מורכבותה, אך גם לא יכולה בלעדיה. והיא מזכירה לנו שרב-דתיות אינה חזון אלא מציאות, שלא תמיד נעים לחיות בה, אך קשה לדמיין בלעדיה את המרחב האנושי.

מבט לעתיד: האם יש מקום לעיר רב-דתית בימינו?

בעידן של גלובליזציה, ערים כמו לונדון, ניו יורק, טורונטו או ברלין מציעות מודלים חדשים של רב-דתיות: לאו דווקא קהילות שחיות יחד, אלא קהילות שחולקות את אותו מרחב תוך נתק מסוים. המרחב הגלובלי מאפשר קיום של מגוון דתות מבלי שהן תיפגשנה לעומק. האם זה טוב או רע? קשה לדעת. ייתכן שזהו המחיר של סובלנות: נראות הדדית ללא חיבור עמוק.

בסופו של דבר, העיר אינה רק מקום, אלא מערכת של מערכות. וככזו, היא תמיד תשקף את היחסים בין בני אדם – את פחדיהם, תקוותיהם, ואמונותיהם. דת, אולי יותר מכל מרכיב אחר, הופכת את העיר ממקום גיאוגרפי למרחב אנושי טעון. השאלה היא לא אם אפשר לחיות יחד – אלא איך.