בעולם שבו הכסף נע מהר יותר מהרגולציה, והטכנולוגיה שוברת גבולות, קשה להתעלם מהשינויים במפת המרכזים הפיננסיים של העולם. לונדון, שבעשורים האחרונים נחשבה למרכז עולמי כמעט בלתי מעורער של עולם הפיננסים, נאלצת להתמודד עם סדר עולמי חדש. בעידן שלאחר הברקזיט, שאלת המפתח היא לא אם מישהו יתפוס את מקומה, אלא כיצד העולם מתחלק מחדש. במסע האישי והמקצועי שלי אני נחשף שוב ושוב למוקדים חדשים, לא בהכרח מפתיעים, שמגלמים את הכוח העסקי של המאה ה־21. אחת הדוגמאות הבולטות לכך – דובאי – משתלבת בחזית הזו באופן כמעט טבעי.
לונדון אחרי הברקזיט
השנים שלאחר הברקזיט חשפו את לונדון למבחן שלא חוותה זמן רב. עיר הבירה הבריטית נאלצה להמציא את עצמה מחדש, כשכוחות השוק כבר לא משחקים תמיד לטובתה. חברות רבות, ביניהן מוסדות פיננסיים מהשורה הראשונה, החלו לשקול מחדש את מיקומן האסטרטגי. אמנם לונדון לא איבדה את יוקרתה בין־לילה, אבל הסדקים החלו להיראות בבירור.
העובדה שבריטניה נפרדה מהאיחוד האירופי יצרה סרבול משמעותי בכל הקשור לגישה לשווקים האירופאיים. בנקים מסוימים העבירו פעילויות לפרנקפורט או פריז, לא בהכרח בגלל העדפה, אלא מתוך אילוץ רגולטורי. חברות סטארטאפ ואפילו קרנות השקעה קטנות החלו לחפש אלטרנטיבות גמישות יותר, שיאפשרו להן לפעול בצורה חלקה בשוק האירופי, מבלי להיתקל בחומות בירוקרטיות חדשות.
לונדון, כמובן, לא מוותרת בקלות. ממשלת בריטניה מנסה למשוך חברות עם רפורמות מיסוי, הקלות בהנפקות ציבוריות ורגולציה פחות נוקשה. יחד עם זאת, לא בטוח שהצעדים הללו מספיקים. בעידן שבו לגיאוגרפיה משקל הולך ופוחת, השאלה היא לא רק איפה הכי נוח לפעול, אלא איפה כדאי לבנות את העתיד.
כמשקיע וכמי שפועל בזירה הזו, אני מוצא את עצמי שואל לא אחת: אם היום הייתי מקים גוף פיננסי חדש, האם לונדון הייתה הבחירה הטבעית? יותר ויותר, התשובה מורכבת.
אירופה מחלקת את הקלפים
השיח סביב "ירושת לונדון" באירופה מתנהל בעיקר סביב שלוש ערים: פריז, פרנקפורט ואמסטרדם. כל אחת מהן מושכת סוג שונה של פעילות פיננסית, ולעיתים הן נתפסות לא כתחליף כולל אלא כחלק ממערכת מבוזרת יותר. זה לא תהליך חד, אלא טרנספורמציה איטית אך עקבית.
פרנקפורט נהנית מהעובדה שהיא ביתה של הבנק האירופי המרכזי. עובדה זו העניקה לה יתרון מובנה עם תחילת הברקזיט. מוסדות פיננסיים בינלאומיים פתחו שם שלוחות או העבירו אליהן את פעילותם מול האיחוד. העיר עצמה אולי פחות מפתה בהשוואה לערים אחרות, אך עבור רגולטורים ומשקיעים גדולים, היציבות היא מעלה.
פריז, לעומת זאת, מצליחה לשלב סגנון עם תוכן. בשנים האחרונות היא משקיעה מאמצים ניכרים כדי למשוך חברות פינטק, קרנות הון סיכון וחברות טכנולוגיה פיננסית. התחושה היא של עיר שנאבקת על מקומה, מתוך הבנה שהעתיד הכלכלי של אירופה כבר לא מונח רק על כתפי הבנקים.
אמסטרדם הפכה למוקד מעניין במיוחד. היא הצליחה לעקוף את לונדון במספר תחומים, כולל מסחר במניות, והיא מושכת גופים שמתמקדים באיקומרס, בבלוקצ'יין ובפתרונות מסחר חכם. הנגישות שלה, בשילוב מערכת מס יחסית נוחה, מייצרת משיכה שקטה אך עקבית.
כצופה מהצד, אני רואה איך החברות הגדולות מפזרות את הפעילות בין הערים השונות, במקום לרכז הכל במקום אחד. אולי דווקא כאן טמון המפתח לשלב הבא.
מוקדים וותיקים בזירה הגלובלית
בזמן שאירופה עסוקה בחלוקת הקלפים מחדש, מוקדים פיננסיים ותיקים ממשיכים לתחזק את מעמדם. ניו יורק, למשל, נשארת כוח אדיר, גם מבחינת שוק ההון וגם כמוקד של חדשנות. הכוח הדומיננטי של הדולר, השחקנים המוסדיים והיקפי המסחר – כולם הופכים אותה לעיר שכמעט אי אפשר לדלג עליה.
סינגפור היא אחת הדוגמאות המובהקות לעיר שצומחת בשקט אבל בעקביות. היא מציעה שילוב מפתה של יציבות פוליטית, מערכת משפטית אמינה, מיסוי מתון וחיבור ישיר לשווקים באסיה. בעידן שבו אסיה היא כבר לא רק "העתיד" אלא ההווה הכלכלי, סינגפור מדברת את השפה הנכונה.
הונג קונג, לעומת זאת, נמצאת בצומת דרכים מורכב. אמנם היא עדיין ביתם של מוסדות פיננסיים חשובים, אך המתיחות הגוברת עם סין מציבה סימני שאלה. משקיעים רבים חוששים מהידוק הרגולציה והאפשרות לאובדן האוטונומיה.
אני שומע יותר ויותר קולות שמביטים מזרחה, אך כבר לא בוחרים בהכרח בהונג קונג כברירת מחדל. המבט הזה, שמחפש יציבות אך גם חדשנות, מוביל למקומות פחות צפויים – ואחד מהם, הוא דובאי.
דובאי כמוקד חדש
הביקור האחרון שלי בדובאי חשף אותי לעיר שפועלת מתוך אסטרטגיה חדה וברורה: להפוך למרכז עולמי של עסקים, טכנולוגיה ופיננסים. זה לא רק חזון על נייר, אלא תהליך שמתרחש בשטח – באדריכלות המרשימה, באירועים העסקיים ובכמות העצומה של היזמים והחברות שמגיעים מכל קצוות העולם. כבר מהמפגש הראשון שלי במתחם DIFC, שבו יושבות מאות חברות בינלאומיות, הרגשתי שמדובר במשהו אחר – מקום שלא רק מדבר ביזנס, אלא גם מתנהל לפי קצב משלו.
ב-DIFC פגשתי יזמים מאירופה, אסיה, אפריקה וגם לא מעט ישראלים. כל אחד מהם הביא זווית אחרת, אבל המכנה המשותף היה התחושה של קלות תפעולית. הקמת חברה מתבצעת תוך ימים ספורים, התקשורת מול הרשויות ישירה ויעילה, והחוקים שנוגעים לפיננסים ולמיסוי מותאמים לתמרץ פעילות זרה. כל אלו לא הופכים את דובאי למקלט מס – אלא לאקוסיסטם שמבין שצמיחה כלכלית מחייבת כללים פשוטים וברורים.
המיקום הגיאוגרפי של דובאי מעניק לה יתרון תחרותי משמעותי. במרחק של טיסות קצרות נמצאים יעדים כמו הודו, סינגפור, קניה, טורקיה ויוון. זהו צומת שבו אפשר להקים פעילות אסייתית, ולתפעל אותה בלי להתרחק מהמערב. גם ברמה האישית, החיבור בין תרבויות, הסדר והנקיון, ואפילו האסתטיקה העירונית – יוצרים סביבת חיים שמרגישה יציבה ובטוחה, גם אם היא מלאכותית במידת מה.
למרות שמדובר בנסיעה עסקית לכל דבר, קשה להישאר אדיש להיבטים התרבותיים והתיירותיים של העיר. הזמן שביליתי מחוץ לפגישות נוצל בעיקר להיכרות עם העיר, ונעזרתי לצורך כך באתר "לישראלים", שמרכז מידע שימושי למבקרים באמירויות – גם עבור מי שמגיע לעבודה ולא רק לחופשה.
השילוב בין תנאים עסקיים נוחים, מיסוי מקל, שירותים מתקדמים ותחושת ביטחון אישי יוצר מצע שפשוט נעים לפעול בו. לא מדובר בבועה סטרילית – אלא בזירה שמתנהלת ברצינות, עם מטרות מוגדרות ומדיניות כלכלית שאפתנית. זהו מוקד שדורש תשומת לב מצד כל מי שחושב על פיזור גיאוגרפי של פעילות עסקית. בעיני, זו כבר לא רק אופציה – זו אלטרנטיבה לגיטימית מאוד.
שיקולים פרקטיים לעסקים גלובליים
מעבר לפן האסטרטגי, יש גם שיקולים יומיומיים שמשפיעים על בחירת מיקום הפעילות. נושאים כמו מיסוי אישי, ויזות עסקיות, ביטחון אישי ואפילו חינוך בינלאומי לילדים – כל אלו מקבלים משקל בהחלטה.
בדובאי, למשל, אין מס הכנסה אישי, דבר שמקל מאוד על בעלי עסקים ופרילנסרים. מעבר לכך, קיימות תוכניות רזידנסי שמבוססות על השקעה בנדל"ן או בהקמת עסק. אלו שמחפשים מידע מסודר יכולים להיעזר באתר הרשמי של DIFC, שמרכז את כל המידע הנדרש לפתיחת פעילות עסקית בעיר.
למי שמתכנן להתרחב גלובלית, אני ממליץ בחום לבחון לעומק לא רק את המיסוי או עלות ההקמה, אלא את רמת הגמישות המקומית, איכות החיים ואת קלות התפעול השוטף. אלו לא רק פרטים טכניים – הם הופכים להבדל בין הצלחה לתסכול מתמשך.
העתיד הוא רב־מוקדי
בסופו של דבר, אנחנו חיים בעולם שבו ריכוזיות גיאוגרפית הולכת ומתפוגגת. האקוסיסטם העסקי הגלובלי עובר תהליך של ביזור, שבו כל מוקד ממלא תפקיד אחר. לונדון, פריז, ניו יורק ודובאי פועלות לא בתחרות ישירה אלא בריקוד מתואם – לפחות לעת עתה.
כמי שפועל בשטח, אני חש את השינוי בכל נסיעה, בכל שיחה עם יזם זר, ובכל חיפוש אחר אפיק השקעה חדש. לא מדובר באירוע חד־פעמי, אלא בשינוי עומק. ועל כן, דווקא עכשיו, כשהשוק הגלובלי מחפש איזון חדש, חשוב להחזיק בראש מפה רחבה ולהיות מוכנים לזוז – רעיונית, עסקית וגם פיזית – כשצריך.
העולם לא מחכה. הוא כבר זז. והשאלה היא לא רק מי יתפוס את מקומה של לונדון, אלא מי יתפוס את מקומנו אם לא נזוז בהתאם.
