עולם חדש של כוח נשי
כשנכנסתי לאולם לצפות ב־Jurassic World Rebirth, לא ציפיתי לפגוש סרט שמנסה לשנות את חוקי המשחק של ז'אנר ההרפתקה הגברי מיסודו. אך מהרגע הראשון היה ברור שהפעם משהו אחר מתרחש. לא עוד מדענים גברים עם מבט נחוש או חיילים חמושים הרצים בין עדרי דינוזאורים משתוללים. הפעם, במרכז העלילה עומדת אישה. לא בתור מושא הצלה, לא בתור קול שני, אלא כמי שמובילה את העלילה ומקבלת את ההחלטות הגורליות.
הסרט, בבימויו של גארת אדוארדס, מחזיר אותנו לעולם שבו האדם מנסה שוב לשלוט בטבע, אך הפעם הוא עושה זאת דרך עיניים אחרות. הדמות של זורה בנט, בגילומה של סקרלט ג'והנסון, מביאה למסך משהו שלא היה שם קודם: נוכחות נשית שאינה מתנצלת על כוחה אך גם לא מפחדת מהפגיעות שלה.
מהצלה לריבונות
במהלך השנים, נשים ביקום של פארק היורה תמיד מילאו תפקיד ברור. הן היו המדעניות המבריקות אך זהירות מדי, או האמהות שהאינסטינקט שלהן להציל את הילדים הפך אותן לגיבורות בעל כורחן. ב־Rebirth התבנית נשברת. זורה אינה מחכה להצלה. היא היוזמת, היא המובילה, והיא זו שמחליטה מי ינצל ומי לא.
מה שהופך את זה למעניין הוא שהסרט לא מוותר על המורכבות. זורה לא מוצגת כגיבורה מושלמת אלא כמי שנאלצת לשאת אחריות מוסרית כבדה. החלטותיה חושפות צדדים רכים ושבירים, והמצלמה אינה חומלת עליה. כך נוצר ייצוג חדש של אישה: כזו שמסוגלת גם לטעות, גם להיות אמיצה וגם לפחד. בדיוק כפי שקורה לנשים מחוץ למסך.
בין דינוזאורים לפטריארכיה
הדינוזאורים, כפי שכבר למדנו, מייצגים תמיד יותר מסתם מפלצות קדומות. הם משקפים פחדים אנושיים עמוקים, בעיקר את הפחד מאובדן שליטה. אם בעבר השליטה הזו הוצגה כמעט תמיד כמאבק בין גברים לטבע, הפעם היא מקבלת פנים אחרות. האישה היא זו שמתמודדת עם כוח טבע קדום, ולא נבהלת ממנו אלא מבינה אותו. במקום לנסות להכניע את הפרא היא מנסה לנהל איתו דיאלוג.
במובן הזה, Rebirth מרגיש כסרט שמבקש לא רק להחזיר את עולם הדינוזאורים לחיים אלא גם להחיות מחדש את השאלה מי שולט בנרטיב. המאבק כבר אינו רק על הישרדות פיזית אלא גם על שליטה רעיונית. כאשר זורה בוחרת להקשיב במקום לירות, כאשר היא בוחרת לשתף פעולה עם חוקרת אחרת במקום להתחרות בה, מתגבשת תחושה שזו לא סתם עלילת אקשן אלא ניסיון לנסח מחדש את מערכת היחסים בין כוח, ידע ומגדר.
נשים בעידן של פוסט שליטה
Jurassic World Rebirth מתרחש בעולם שאיבד אמון בשליטה האנושית. הדינוזאורים שורצים בכל מקום, גבולות האיים קרסו, והטבע אינו עוד משהו שניתן לכלוא. בתוך כאוס כזה הדרך היחידה לשרוד היא להמציא מחדש את המשמעות של שליטה. כאן הסרט מתגלה כסיפור על נשיות בעולם שנמאס לו ממבני כוח ישנים.
הנשים בסרט אינן מחליפות את הגברים אלא משנות את אופן הפעולה כולו. הן אינן נלחמות על שליטה אלא מגדירות אותה מחדש. ג'והנסון מצליחה להעביר דמות שמתנגדת לפתרונות כוחניים ובמקום זאת מחפשת הבנה ואיזון. זוהי תפיסה שנראית כמעט מהפכנית בתוך ז'אנר שמבוסס על שרירים, רובים וצעקות.
כשהקולנוע לומד להקשיב
אחת התרומות הגדולות של הסרט לשיח הקולנועי היא בעצם ההכרה בכך שפעולה קולנועית לא חייבת להיות אלימה כדי להיות עוצמתית. הקצב של Rebirth אמנם מהיר, אך הבחירות שלו מתונות יותר, מחושבות יותר, אולי אפילו אינטואיטיביות. יש תחושה שהסרט מתעקש לאפשר לנשים לחשוב בקול רם, לא רק לפעול. הוא מראה שהאקשן האמיתי מתרחש לא רק כשמפלצת רודפת אחרי בני אדם, אלא גם כשאישה בוחרת שלא לפעול לפי התבנית המצופה ממנה.
המהלך הזה מעניק לסרט רובד רגשי שלא היה קיים בפרקים קודמים של הסדרה. לראשונה, הצופה מתבונן לא רק על מאבק ההישרדות אלא גם על המחיר הנפשי של אותו מאבק.
סיכום: שינוי איטי אך חיוני
Jurassic World Rebirth אינו מציג מהפכה קולנועית חד משמעית אך הוא מציע תנועה מתמשכת בכיוון הנכון. הוא מציב את הנשים במרכז בלי להפוך אותן לסמלים ומצליח לשזור בתוך סרט הרפתקאות מסחרי שאלה עמוקה על כוח, חמלה והיכולת להשתנות.
כמבקרת קולנוע אני יוצאת מהאולם בתחושה של תקווה זהירה. אולי לא מדובר בשחר חדש של ייצוג נשי, אבל בהחלט נראים סימנים של בוקר אחר. עולם הדינוזאורים כבר לא שייך רק לגברים עם כובעי ספארי ונשקים. הפעם הוא נולד מחדש עם לב, עם מחשבה ועם נשים שמובילות את הדרך קדימה.
