שבע ארוחות ביום: יום של טעמים וחוויות בטוקיו

בפעם הראשונה שהגעתי ליפן, לא תכננתי מסע קולינרי. חשבתי שאטייל, אסתובב בין מקדשים, אולי אכתוב משהו קצר לבלוג. אבל משהו בעיר הזאת – בטוקיו – שינה לי את הקצב הפנימי. מצאתי את עצמי עוצרת כל כמה שעות, לא מרעב אלא מסקרנות. לטעום. להריח. להקשיב לצלחת.

במשך יום אחד, מהבוקר ועד הלילה, אכלתי חמש ארוחות בטוקיו. הן לא היו ארוחות מתוכננות. חלקן התרחשו ליד דוכן, אחרות בדלפק עץ במסעדה שקטה. אבל כל אחת מהן פתחה לי דלת לעולם קטן, שונה, מדויק.

בוקר ביאנאקה – ארוחה יפנית מסורתית

היום התחיל מוקדם בשכונת יאנאקה, אזור ישן יחסית בטוקיו שעדיין שומר על מראה מסורתי. הגעתי לשם בעקבות המלצה של חברה, שהתארחה בריוקאן קטן שבו מגישים ארוחת בוקר יפנית אמיתית, כזו שלא כוללת טוסט, אלא מגש עץ מסודר בקפידה.

התיישבתי מול חלון פתוח, האור רך, והרוח שנכנסה נשאה איתה ריח של אדמה ושל תה. המארחת הניחה לפניי מרק מיסו חם עם טופו רך, אורז לבן מאודה, פרוסת דג מקרל צלוי, חביתה מתקתקה ושני סוגי חמוצים.

לא הייתי צריכה לתקתק תמונות או לבדוק תפריט. רק לשבת, לנשום, לטעום. זה היה שילוב של טעמים עדינים שהולכים זה לצד זה ולא מתחרים. התחלה מושלמת ליום שבו לא התכוונתי למהר לשום מקום.

ביקור בשוק אמיוקו – טעימות קטנות בין הדוכנים

משם ירדתי ברגל לשוק אמאeyayוקוצ'ו, שוק רחוב צבעוני ושוקק ליד תחנת אואנו. לאורך הרחוב הצר הזה יש עשרות דוכנים – חלקם עם פירות ים טריים, חלקם עם בגדים, אחרים עם כל מיני סוגי אוכל מהיר יפני, סיני וקוריאני.

ידעתי שזה יהיה המקום שבו אטעם את הארוחה השנייה שלי, גם אם תהיה מורכבת מכמה נשנושים ולא ממנה אחת. התחלתי בטאקויאקי – כדורי בצק חמים עם תמנון בפנים, שמוגשים עם רוטב מתקתק ופתיתי דג מיובש שרוקדים עליהם ברוח.

בהמשך הדרך ראיתי דוכן שמכר טאמאגו יאקי – חביתה יפנית מתקתקה שנאפית בשכבות ונחתכת לשיפוד. עצרתי, טעמתי, התענגתי על המרקם והטעם שדומה יותר לקינוח מאשר לביצה.

את המקום הזה לא גיליתי סתם כך. מצאתי אותו כמה ימים קודם באתר בשם "לישראלים", שמרכז מידע בעברית על אוכל רחוב ביפן, מקומות לינה, מסעדות, וגם טיפים קטנים על איפה לשוטט בטוקיו בלי ליפול למלכודת תיירים. זה לא אתר שמתאים למי שמחפשת את המקומות הכי נסתרים, אבל בשבילי הוא היה התחלה טובה למסלול טעים.

צהריים בטוקיו – סושי במבחר טעמים

לקראת צהריים מצאתי את עצמי חוזרת לשינג’וקו, שכונה סואנת של טוקיו, אבל בפינה שקטה יחסית שמובילה לדלת עץ לא מסומנת. מאחורי הדלת הייתה מסעדת סושי קטנה – דלפק עץ נקי, שישה מקומות ישיבה, ותפריט מסוג אומקאסה שבו השף בוחר עבורך את מה שתאכלי.

התיישבתי. לא היו צילחותים מרשימים או דיבור מיותר. רק דג טרי, אורז מדויק, מעט ווסאבי והנחת סויה. קיבלתי פרוסת טונה אדומה עסיסית, אחר כך דג לבן דק מאוד עטוף בעלי שיסו, ולבסוף חתיכת יונִי – קיפוד ים – שנמס לי על הלשון בטעם של ים עמוק.

כל ביס הרגיש כמו לחישה. לא חגיגה קולנית אלא ריכוז. שיחה חרישית בין חומר הגלם ליד שיוצרת אותו. השף לא חייך הרבה, אבל העיניים שלו בדקו אם הבנתי. נדמה לי שכן.

אחר הצהריים בגני אואנו – גלידת מאצ’ה וראש נקי

אחרי הצהריים, עם שמש רכה וראש קצת כבד מהאורז והדגים, חיפשתי פינה לנוח בה. גני אואנו הם מקום שאני חוזרת אליו שוב ושוב – גם בגלל היופי הפשוט, וגם בגלל עגלת קינוחים אחת ליד השביל המרכזי שמגישה גלידת מאצ’ה רכה בגביע פריך.

הזמנתי לעצמי כדור גלידה והוספתי לידו גם אזוקי – מחית שעועית מתוקה. התיישבתי מול האגם הקטן, צפיתי בזוגות מטיילים, בקבוצת ילדים על סיור בית ספר, ושתקתי.

לא הייתה זו ארוחה מרגשת, לא משהו שייכנס לבלוג, אבל זו הייתה המנוחה הכי טעימה שיכולתי לבקש. המרירות הקלה של המאצ’ה, המתיקות העדינה של האזוקי, והשקט שעטף את הכול.

ארוחת ערב באסאקוסה – ראמן פשוט עם הרבה נשמה

בערב הגעתי לאסאקוסה. הרחובות התמלאו בפנסים אדומים, תאורה חמימה, ומוסיקה יפנית שהתנגנה מאחת המסעדות. הסתובבתי כמה דקות עד שמצאתי דוכן קטן עם שני שולחנות בלבד, שהגיש ראמן שיו – מרק מלוח, צלול, מלא טעמים.

המרק הוגש בקערת חרס כהה עם איטריות דקות, ביצה רכה, פרוסת חזיר ורוטב סויה. הרמתי את הצ’ופסטיק, לקחתי את הביס הראשון, ונשמתי החוצה. זו לא הייתה מנת שף. זו הייתה מנה של שכונה. של מישהו שמכין אותה עשרים שנה, בדיוק באותו אופן.

המוכר היה איש מבוגר בחולצה לבנה מוכתמת, שאמר לי באנגלית בסיסית שהוא מכין רק ראמן אחד, ולא מתכוון להוסיף תפריט. “אם זה טוב – זה מספיק,” הוא אמר וקרץ. וזה באמת היה טוב. אפילו יותר מזה.

סיום יום – אוכל כדרך להרגיש

כשחזרתי למלון, עייפה ושבעה, ניסיתי להיזכר בכל מה שאכלתי באותו יום. לא רק הטעמים – אלא התחושות. המפגשים. הרגעים הקטנים. היה בזה משהו הרבה מעבר לאוכל.

ביפן, הבנתי, האוכל הוא לא בידור, אלא אמצעי. אמצעי להקשבה, לנוכחות, להבנה של המקום שאת נמצאת בו.

חמש ארוחות אולי נשמעות כמו הרבה, אבל עבורי – הן היו הדרך הכי כנה להתחבר לעיר הזאת. לטוקיו. לא דרך מגדלים או חנויות, אלא דרך כפית קטנה, ביס איטי, וטעם שמלווה אותי גם עכשיו, כשאני יושבת וכותבת.