פריז, ניו יורק, לונדון ומילאנו
אין דרך להתחיל כתבה על פסטיבלי אופנה בלי לעבור דרך ארבע התחנות הקלאסיות. פריז, ניו יורק, לונדון ומילאנו הן לא רק בירות אופנה רשמיות, אלא גם הבמות שממשיכות להכתיב את הלך הרוח של התעשייה בכל עונה. עבורי, כל אחת מהן מייצגת עולם אחר לגמרי, והמעבר ביניהן מרגיש כמעט כמו שינוי של שפה.
בפריז, כל תצוגה נדמית כיצירה אומנותית. התחכום, הקלאסיקה, תשומת הלב הבלתי מתפשרת לפרטים הקטנים. לראות תצוגה של שאנל בגראנד פאלאיס, גם אם זה רק דרך המסך, זו חוויה ששואבת אותך לתוך עולם של פנטזיה ורוך. גם כשהמראות נועזים ועתידניים, הם עטופים ברכות פריזאית כמעט בלתי נתפסת.
ניו יורק, לעומת זאת, תמיד מזכירה לי למה אני אוהבת את האופנה – בגלל האנרגיה. תצוגות שמתחילות באיחור אופנתי של חצי שעה ומסתיימות במחיאות כפיים נלהבות, קהל מעורב של סטייליסטים, משפיעניות, עורכות אופנה וכמה פרצופים לא צפויים. אופנה בניו יורק מרגישה נועזת, מהירה, עם דופק עירוני חזק.
לונדון היא המקום שבו אני תמיד מוצאת השראה בלתי צפויה. הרחוב נכנס למסלול, והמסלול שואב מהרחוב. מעצבים צעירים כמו סימון רושה או מולי גודארד מצליחים להביא רוך ופרובוקציה בעת ובעונה אחת. ובמילאנו – הכל תיאטרלי. האסתטיקה האיטלקית חוגגת צבע, תנועה, הבעה. יש שם תחושת גלאם שונה, כזו שלא מתנצלת, ולרגע אפשר להרגיש חלק מהדרמה הזו, גם כשאת רק צופה בבית.
טוקיו
כשהתחלתי להתעניין באופנה יפנית, לא ידעתי למה בדיוק לצפות. שמעתי על סצנת הרחוב, על הייחודיות, אבל לא הבנתי כמה עמוק הסיפור הולך עד שצפיתי בפעם הראשונה בתמונות מה־Tokyo Fashion Week. כבר מהשנייה הראשונה היה לי ברור שזו אופנה מסוג אחר לגמרי, לאו דווקא יותר יפה, אלא כזו עם נוכחות אחרת, שלא מפחדת לשבור מבנים, לערבב טקסטורות ולערער מוסכמות קיימות.
מה שמרתק בפסטיבל האופנה של טוקיו הוא שהוא לא באמת מתרחש רק באולמות התצוגה. הרחובות, ובעיקר אזורים כמו שיבויה והראג'וקו, הם הבמה האמיתית. האנשים שם חיים את האופנה בכל רגע, לא כתחפושת אלא כביטוי עמוק של זהות אישית. ראיתי נשים שלובשות שמלות ויקטוריאניות בגווני פסטל עם מגפיים כבדים, לצד צעירות במכנסי קרגו א־סימטריים וחולצות בהשראת תרבות הפופ המקומית, ושום שילוב לא מרגיש מקרי או מתנצל.
האופנה היפנית מלמדת אותי לחשוב אחרת. על מינימליזם שהוא לא בהכרח פשוט, על שילוב בין חומרים קשיחים לרכים, ועל איזון עדין בין סדר לכאוס. מותגים כמו Comme des Garçons או Issey Miyake מצליחים לזקק את הרוח הזו לקווים ברורים, בעוד מותגי סטריט מקומיים מראים איך אפשר לקחת רעיון קונספטואלי ולהפוך אותו ללביש ויומיומי.
אני מזמינה לעיתים פריטים מאתרים יפניים כמו WEGO, שמביאים הרבה מסגנון הרחוב של טוקיו במחירים נגישים יחסית, או פשוט משתמשת בהם כהשראה. אפילו גלילה קצרה בין הקולקציות שם מזכירה עד כמה האופנה היפנית לא מנסה לרצות אף אחד, אלא קודם כל להיות נאמנה לעצמה, וזו אולי הסיבה שהיא כל כך מסקרנת ומעוררת מחשבה גם מחוץ לגבולות יפן.
מי שמתכננת להגיע לטוקיו ורוצה לצלול גם לעולם השופינג עצמו, גיליתי שאפשר למצוא נקודת פתיחה נוחה ומסודרת באתר "לישראלים", שמרכז מידע שימושי על שופינג ביפן כולל אזורי קניות, חנויות מעניינות וטיפים להתמצאות בעיר, במיוחד למי שמבקרת בה בפעם הראשונה.
פסטיבלים שחורגים מהמסלול הרגיל
הקסם של פסטיבלי אופנה לא נגמר באולמות התצוגה המוזהבים. ישנם פסטיבלים שבהם המסלול הוא רק התירוץ – ורוח הסטייל שורה על כל פינה. אחד מהם הוא פסטיבל קואצ'לה, שבעיניי כבר מזמן הפך למופע אופנה בפני עצמו. האווירה המדברית, הבמות הפתוחות, הקהל היפה – כולם מרכיבים חוויה שמחייבת להתלבש בהתאם, גם אם מדובר בפסטיבל מוזיקה.
ברנינג מן הוא דוגמה נוספת, אפילו קיצונית יותר. שם, האופנה הופכת לסוג של שפה שבאה לבטא חופש מוחלט. נוצות, בדים מטאליים, תחפושות קונספטואליות – כל פריט נבחר בקפידה כדי לייצר חוויה טוטאלית. גם אם לא הייתי שם עדיין, אני עוקבת בשקיקה אחרי התמונות. הן נותנות לי רעיונות, לאו דווקא להעתיק, אלא לשאול מהם תעוזה ותחכום.
יש משהו מעניין בעובדה שפסטיבלים כאלה, שלא ממותגים כפסטיבלי אופנה, מצליחים למשוך אליהם את כל תעשיית הסטייל. בלוגריות, משפיעניות, צלמי אופנה – כולם מתייצבים, מצלמים, מתעדים. זה חלק ממה שמזין את הטרנדים הבאים. ראיתי לא פעם איך מראות מקואצ'לה מתחילים לחלחל לרשתות הגדולות תוך שבועות.
אני נוטה לקחת משם השראה בקטנה. אולי לא אצא לרחוב עם בגד גוף מטאלי וכנפיים, אבל חולצת בוהו עם שרוולים מנופחים או שילוב צבעים קצת פחות צפוי בהחלט יכולים להיכנס למלתחה.
פסטיבלים דיגיטליים
השנים האחרונות לימדו את עולם האופנה שיעור באדפטציה. פסטיבלים ותצוגות עברו לרשת, ולרגע היה נדמה שהקסם ייעלם. אבל הופתעתי. צפיתי בתצוגה של Balenciaga ששודרה כקליפ מוזיקלי, ראיתי את קולקציית הקוטור של Dior מונגשת כמעשייה קולנועית קצרה, ואפילו בשידורים חיים פשוטים יותר – הרגשתי שאני חלק ממשהו.
היתרון בפסטיבלים הדיגיטליים הוא הזמינות. לא צריך להזמין כרטיס טיסה, לא להילחץ מקוד לבוש. הכל נגיש מהבית. אפשר לראות תצוגות בלייב, לעקוב אחרי בלוגרים שמסקרים בזמן אמת, לשמוע פרשנויות ולצלול פנימה לעולמות שלא היו פתוחים בפני הקהל הרחב בעבר.
אני אוהבת לשוטט באתר Vogue Runway, שמרכז כמעט כל תצוגה מכל מקום בעולם, עם תמונות באיכות גבוהה, מידע על המעצבים וסקירות קצרות. גם ביוטיוב יש תכנים מצוינים – תצוגות מלאות, מאחורי הקלעים, ראיונות. אינסטגרם הפך לכלי משמעותי, עם סטוריז שמביאים את האקשן בזמן אמת. מעצבים כמו Simone Rocha, Jacquemus או Loewe עושים שימוש חכם במדיה כדי להנגיש חוויה שלמה.
גם בלי לטוס, התחושה היא של נוכחות. וזה בעיניי הכוח הגדול של הפסטיבלים החדשים.
איך משלבים השראה יומיומית
לא כל תצוגה צריכה להוביל לרכישה, ולא כל לוק מהמסלול צריך למצוא את דרכו לארון. אבל ההשראה – היא כן. אני אוהבת לקחת רעיונות מהפסטיבלים ולתרגם אותם לגרסה נלבשת. למשל, שילוב צבעים לא שגרתי שלמדתי מאחת התצוגות בלונדון, או שכבות בסגנון יפני שגרמו לי לחשוב אחרת על סריגים ושמלות.
הפסטיבלים מלמדים אותי לא לחשוב במונחים של “מה מחמיא לי” בלבד, אלא “מה מבטא אותי”. לפעמים זו חגורה עבה על שמלה עדינה, לפעמים סניקרס צבעוניים עם לוק שחור קלאסי. תמיד יש דרך לקחת רעיון מהמסלול – ולבנות ממנו משהו אישי.
מי שמחפשת להתחיל, יכולה לבדוק חנויות אונליין שמאגדות פריטים בהשראה בינלאומית. YesStyle מציעים בגדים ונעליים בסגנון אסייתי עדכני. & Other Stories מתבססים הרבה על תובנות מתצוגות אירופיות, ו־Net-a-Porter מאפשר מבט על קולקציות עילית, גם בלי לקנות.
סטייל כשפה גלובלית
מה שגיליתי לאורך השנים הוא שפסטיבלי אופנה הם לא רק במה לטרנדים, אלא חלון לתרבות. הם מגלים לנו איך אנשים מתלבשים, חושבים, חוגגים ומביעים את עצמם. כל עיר וכל סגנון מוסיפים נדבך לתמונה הגדולה.
אני לא תמיד מזדהה עם כל מראה, ולא כל תצוגה מדברת אליי באותה מידה. אבל עצם המפגש, החשיפה, ההשראה – זה מה שגורם לי להמשיך לעקוב, לגלול, להתרגש. גם מהבית, גם עם חלוק ונעלי בית.
ובין אם זו שמלת קוטור מפריז, לוק רחוב מטוקיו או שילוב אקלקטי מקואצ'לה – תמיד יש משהו ללמוד, לאמץ, לפרש מחדש. כי אופנה, בסוף, היא מסע.
