לפעמים אני חושבת כמה מורכבת הפכה הקריאה במרחב הדיגיטלי, ואיך משהו כל-כך מובן מאליו כמו להבין איזה טקסט יש לי מול העיניים הפך פתאום למשימה שדורשת מיומנות. זה לא תמיד היה ככה. פעם, כשהייתי ילדה, היה קל להבחין: ספר לימוד נראה כמו ספר לימוד, כתבה בעיתון נראתה כמו כתבה בעיתון, ופרסומת הייתה, ובכן, פשוט פרסומת. לא היו יותר מדי תחפושות.
אבל העולם השתנה, ואיתו גם הטקסטים. והיום, כשאני שואלת את התלמידים שלי מה הם קוראים, אני כבר לא מסתפקת בתשובה של "טקסט על ספורט" או "מידע על חלל". אני רוצה לדעת האם הם יודעים איזה סוג טקסט הם קוראים? האם זה מאמר דעה? פוסט בפייסבוק? פרסומת? תשובה של בינה מלאכותית? כל אחד מהם מבקש קריאה אחרת, הבנה אחרת, ובעיקר גישה ביקורתית אחרת.
המודעות הזאת לסוג הטקסט מה שאנחנו קוראים לו באקדמיה "אוריינות ז'אנרית", שהיא סוג של אוריינות מידע, והיא תנאי הכרחי לאוריינות דיגיטלית אמיתית. אם ילד קורא פרסומת אבל חושב שהוא קורא כתבה, הוא לא יפעיל את מנגנוני הסינון המתאימים. ואם תלמידה קוראת פסקה שנכתבה על ידי צ'אטבוט, אבל מתייחסת אליה כאילו נכתבה על ידי מומחה אנושי – משהו חשוב מתפספס.
וזה לא רק הילדים. זה קורה גם למבוגרים. אנחנו גוללים בפיד, נחשפים לאינספור טקסטים חלקם חדשות, חלקם דעות, חלקם דיסאינפורמציה בתחפושת. היכולת להבין את ההקשר שבו טקסט מופיע, לזהות מהו, ולבחון אותו בהתאם זו מיומנות יסוד בעידן הנוכחי. אני שואלת את עצמי האם אנחנו מלמדים את הילדים לקרוא לא רק את התוכן, אלא גם את המסגרת? האם הם יודעים לשאול את השאלות הנכונות? מי כתב את זה? למה? באיזו פלטפורמה? מה הציפיות מהז'אנר הזה? מישהו טרח אי פעם לבדוק האם הילדים באמת מזהים את סוג הטקסט?
כדי להבין טוב יותר איך תלמידים באמת מבינים סוגי טקסטים, ולא רק מה כתוב בהם, ערכתי ניסוי קטן בכיתה. רציתי לבדוק מה קורה כשמפרידים את המילים מהעיצוב, וכשמביאים את הטקסטים כפי שהם מופיעים במרחב הדיגיטלי. התוצאות הפתיעו אותי, וגם לימדו אותי לא מעט על מה אנחנו כן ומה אנחנו עדיין לא מלמדים בבית הספר כשאנחנו מדברים על אוריינות דיגיטלית.
מה תכננתי לבדוק?
תכננתי לבדוק האם התלמידים יכולים לזהות סוגי טקסט שונים כשמפרידים את הטקסט מהעיצוב ומדרך ההגשה שלו, והאם הם מצליחים לזהות את סוגי הטקסט השונים כשמרכיבים בחזרה את הטקסט עם דרך ההצגה הרגילה שלו. לצורך כך לקחתי טקסטים מסוגים שונים כמו פסקה מתוך כתבה אקטואלית בעיתון, הורוסקופ יומי, פסקה מתוך ספר לימוד, פסקה מתוך פרסומת, פסקה מתוך פוסט באינסטגרם, פסקה מתוך תגובת ChatGPT לשאלה ששאלתי בהיסטוריה, ופסקה מתוך ספר קריאה. העתקתי את כל הטקטסים למסמך נקי עם עיצוב אחיד. בנוסף גם הכנתי צילומי מסך וצילומים של הטקסטים בדרך הופעתם המקורית, בשביל השלב השני של הניסוי. זה לא ניסוי במובן המדעי של המילה אבל זאת פעילות שערכתי בכיתה גם כדי לספק את הסקרנות שלי וגם בשביל החוויה המשחקית והלימודית עבור התלמידים.
מה קרה בכיתה?
ההפתעה המוחלטת שלי הייתה שהתלמידים זיהו בקלות את כל סוגי הטקסטים כבר בשלב הראשון. הקרנתי את הפסקה הראשונה, ושאלתי באיזה טקסט מדובר. אפילו לא ציינתי מה האפשרויות. והתלמידים מיד זיהו שמדובר בכתבה בעיתון, לפי סוגי הניסוח, הם הסבירו. גם את ההורוסקופ האישי הם זיהו מיד. אפילו את הפסקה מתוך ספר הלימוד הם זיהו מיד, למרות שזה לא ספר שהם הכירו, הם בכיתה ז' ולקחתי ספר לימוד של כיתה י"ב. גם הפרסומת זוהתה בקלות, ואת הפסקה מתוך האינסטגרם הם גם זיהו לפי האימוג'ים. אפילו את הפסקה מתוך תשובת ה-GPT הם זיהו בקלות וצחקו "לפי המקף הארוך – רק הוא משתמש בו". כמובן, גם את הפסקה מתוך ספר הקריאה הם זיהו.
בשלב הזה הבנתי שככל הנראה לא יהיה צורך לעבור לחלק השני של הניסוי, עם צילומי המסך של הגרסאות המקוריות. הם פשוט לא היו דרושים. הילדים לא הזדקקו לעיצוב, לא לצבעים, לא לפורמט של הפלטפורמה. הם זיהו את סוגי הטקסטים מתוך המילים עצמן. לפעמים זה היה ניסוח אופייני, לפעמים מילים מסוימות ש"חשפו" את הסוג, ולפעמים זה היה פשוט "מרגיש כמו" אבל הם ידעו. קצת הובכתי שהכנתי את השלב הבא, אבל לא גיליתי להם! מבחינתם הפעילות הסתיימה ורק דיברנו עוד קצת על החשיבות של אוריינות מידע.
מה זה מלמד אותנו?
אחרי השיעור המשכתי לחשוב על זה. ניסיתי להבין איך הם בעצם ידעו לזהות כל כך בקלות את סוגי הטקסטים. לא הייתה להם שיטה אחת ברורה, לא משהו שאפשר לנסח בכלל ככללים. עבור כל טקסט הם השתמשו ברמזים אחרים. לפעמים זה היה מאפיין טקסטואלי בולט, כמו פנייה ישירה לקורא או ניסוח של המלצה. לפעמים זו הייתה מילה אחת שמקומה ברור רק בז'אנר מסוים. לפעמים זה היה משהו כללי יותר, האופן שבו המשפטים "מתנהגים", הקצב, הטון, אפילו התחושה. הם קראו והרגישו ש"זה נשמע כמו…" – והם צדקו.
הדיוק שלהם גרם לי להבין שהם לא רק מכירים את הז'אנרים, אלא שיש להם כבר מודעות ז'אנרית פעילה. הם חיים בתוך עולם רווי טקסטים, והם קולטים את ההבדלים באופן כמעט אינטואיטיבי. הם יודעים לזהות איך נראית פרסומת גם בלי הלוגו, ואיך נשמע פוסט גם בלי לראות את הפלטפורמה. כלומר, הם כבר יודעים הרבה ממה שאנחנו חושבים שצריך ללמד אותם.
אבל בדיוק בגלל זה, התחושה שלי הייתה שהבעיה האמיתית באוריינות המידע נמצאת במקום אחר. אם הילדים כבר מזהים את סוגי הטקסטים, אולי האתגר שלנו הוא לא ללמד אותם על הז'אנרים עצמם, אלא לעזור להם לקרוא בתוך הז'אנרים האלה באופן ביקורתי יותר. לא רק לזהות מה זה, אלא גם לשאול מה המשמעות של זה. איזה סוג מסננים אנחנו צריכים להפעיל עבור כל ז'אנר? או אולי ללמוד איך לקרוא באופן ביקורתי יותר באופן כללי, בלי קשר לז'אנר.
לסיכום
וזה אולי הדבר הכי חשוב שהבנתי מהפעילות הזאת. הילדים קוראים. הם מבדילים. הם קולטים. אבל הם עדיין צריכים אותנו לא רק כמורים, אלא גם כהורים, כמבוגרים בסביבה שלהם. הם צריכים מישהו שישאל איתם את השאלות הנכונות, מישהו שילמד אותם לחשוב על מה שהם קוראים, לא רק לקרוא. הם לא צריכים שנזהיר אותם מהאינטרנט. הם צריכים שנקרא איתם. שנדבר על זה. שנפעיל ביחד את המבט הביקורתי. אוריינות מידע לא נולדת משיעור, ולא רק משיטה. היא נולדת מהשיחה. מהמודעות. ומהשאלה הפשוטה, שחוזרת על עצמה בכל טקסט מחדש: רגע, מה בדיוק יש לי פה מול העיניים?
—
המחברת, שירה ארבל, היא מורה ותיאורטיקנית של חינוך, מחברת הבלוג "חינוך בעידן הדיגיטלי", שבו היא כותבת על חינוך, טכנולוגיה וחשיבה ביקורתית מתוך חוויות מהכיתה ומהשדה החינוכי.
