לאורך מסעותיי באסיה, אחד הדברים שהכי הותירו בי רושם לא היה הרים נישאים, מקדשים עתיקים או שווקים ססגוניים, אלא דווקא השקט. שקט מסוג אחר. לא זה שנובע מהיעדר רעש, אלא שקט שמוטמע בהתנהגות, בשפת הגוף, באופן שבו אנשים מבקשים מבלי לומר את המקום שלהם. לעיתים הוא עטוף בנימוס, לעיתים נולד ממוסכמה תרבותית, ולעיתים פשוט מהבנה עמוקה שאדם אחר חולק איתי את אותו מרחב וראוי לכבוד.
השאלה איך אנחנו מתנהלים במרחב הציבורי, מתי אנחנו בוחרים להנכיח את עצמנו ומתי לסגת, ליוותה אותי כמעט בכל מדינה שבה ביקרתי. בכל מקום פגשתי מופעים שונים של התמודדות עם הצורך לחלוק חלל, זמן ותשומת לב עם אחרים. דרך ההתנהגות במרחב הציבורי נחשף מבנה חברתי שלם של ערכים, פחדים ורצונות לא מדוברים.
מה שמרתק במיוחד הוא הפערים העצומים בין המדינות. מה שבמקום אחד נחשב שיא הנימוס, ייראה במקום אחר כניכור או שתיקה מעיקה. ומה שנראה כהתנהגות גסה בתרבות אחת, ייחשב כאקט אותנטי או אפילו מקרב באחרת. דווקא במפגש הזה, בין רעש לשקט, בין גוף לגוף, נולדת הבנה עמוקה של מהי תרבות.
טוקיו: מיליוני אנשים, מיליוני גבולות
הפעם הראשונה שבה חשתי ממש את מה שאני מכנה שקט פעיל, הייתה בטוקיו. עליתי לרכבת התחתית בשעת עומס, מוקף במאות אנשים שעמדו במרחק של סנטימטרים זה מזה. הצפיפות הייתה כמעט בלתי נתפסת, אבל התחושה הפנימית הייתה של בועה נפשית. כל אדם עמד בתוך עצמו, ראשו מעט מורכן, עיניו מושפלות, ולעיתים מבטו נעוץ במסך הטלפון כאילו הוא הדבר היחיד שקיים.
אף אחד לא דיבר. גם זוגות שעמדו זה לצד זה לא החליפו מילה. לא שמעתי שיחות טלפון, לא קולות של אוזניות, לא שיעול מוגזם. שקט כמעט מלא בתוך בטן של עיר בת עשרות מיליונים. ושם, דווקא שם, הבנתי שהשקט הזה הוא לא מקרי. הוא נבנה. הוא מתוחזק. הוא תוצאה של חינוך, של קודים חברתיים עמוקים, ושל הבנה שהמרחב הציבורי הוא קודש זמני שבו כולנו צריכים לחיות יחד מבלי להפריע זה לזה.
כבר בימים הראשונים בעיר הבנתי שטוקיו דורשת היערכות אחרת. לא רק מפות ותחבורה, אלא הבנה של האופן שבו נכון להתנהל בה. בין נסיעה אחת לשנייה מצאתי את עצמי מחפש מידע שיעזור לי לפענח את העיר לא רק כמרחב פיזי, אלא גם כמרחב חברתי. בתוך תהליך ההכנה וההתמצאות נעזרתי באתר בשם "לישראלים", שמרכז מידע פרקטי על מה אפשר לעשות בטוקיו ואיך להתנהל בה ביום יום. זה לא שינה את החוויה עצמה, אבל כן איפשר לי להיכנס אליה רגוע יותר, עם פחות חיכוך מיותר ועם יותר תשומת לב לפרטים הקטנים.
אחרי שירדתי מהרכבת, מצאתי את עצמי מהלך ברחובות שיבויה הסואנת. גם שם ההקפדה ניכרה בכל פרט. אנשים לא חצו באור אדום, לא דחפו, לא צעקו לעבר מוכר מהעבר השני של הרחוב. פגשתי צעיר יפני, איש פרסום בן שלושים, שסיפר לי שההורים שלו נהגו להזכיר לו תמיד להיות בלתי מורגש ברחוב, כי זה כבוד לאחרים. הביטוי הזה נחרת בי. להיות בלתי מורגש כצורת נוכחות.
תאילנד: חיוך כגבול רך
אם טוקיו לימדה אותי על שקט כאמצעי שמירה הדוק על גבולות אישיים, בתאילנד פגשתי גבולות מסוג אחר. כאלה שנעטפו בחיוך, שנמסרו בעדינות, אבל היו נוכחים לא פחות. בבנגקוק ובצפון המדינה חוויתי אינטראקציות רבות עם מקומיים שהיו מסבירי פנים, סבלניים ותמיד מוכנים לעזור.
אבל בתוך כל הנעימות הזו הסתתר קוד ברור. אל תתפרץ. אל תרים קול. אל תביך. באחד הימים, בזמן שיחה עם מוכרת בשוק מקומי, ניסיתי להתמקח כהרגלי. היא חייכה בנימוס, הקשיבה, ענתה בעדינות, אך לא זזה ממחירה. אחרי כמה ניסיונות הבנתי שמשהו כאן לא עובד כמו שחשבתי.
אישה מבוגרת שעמדה לידי לחשה לי בשקט שהחיוך לא תמיד מבטא הסכמה, אלא רצון לשמור על הרמוניה. באותו רגע הבנתי שגם כאן השקט אינו היעדר תקשורת, אלא מנגנון חברתי. הגבול אינו נאמר במפורש, אבל הוא קיים, ומי שאינו לומד לזהות אותו עלול לפגוע מבלי להתכוון.
הודו: רעש כצורת חיים
ואז הגעתי להודו. הרעש כאן אינו מתנצל. הוא נמצא בכל מקום. בקריאות הרוכלים, בצפירות הבלתי פוסקות, בשיחות הקולניות, בטקסים הדתיים. בהתחלה הרגשתי מוצף. נדמה היה שאין כאן אפשרות לפרטיות, שכל מרחב ציבורי הוא בהכרח גם אישי.
עם הזמן הבנתי שהרעש אינו הפרת גבולות, אלא שפה. בהודו, המרחב משותף מטבעו, ולכן הגבולות נבנים אחרת. לא דרך שתיקה, אלא דרך תפקידים, היררכיות והקשרים חברתיים. נפגשתי עם נהג ריקשה בוורנאסי שסיפר לי שבשכונה שלו כולם יודעים הכול על כולם. לא מתוך חדירה, אלא מתוך תחושת אחריות הדדית.
שאלות שבמקומות אחרים היו נתפסות כחטטניות נאמרו כאן בפשטות. מי אתה. מאיפה באת. למה אתה לבד. הגבול האישי לא נעלם, אלא פשוט מצויר בקווים אחרים. הרעש אינו כאוס, אלא סדר מסוג שונה.
מה שגיליתי על עצמי במסעות
בתוך כל השוני הזה, גיליתי גם את עצמי. הבנתי עד כמה התרבות שממנה באתי משפיעה על האופן שבו אני מפרש התנהגות, שקט וחופש. מצאתי את עצמי לא פעם מנסה למלא שתיקות שלא ביקשו מילוי, או לפרש ריחוק כהתנשאות.
עם הזמן למדתי לעצור. להקשיב. להבין שלא כל תרבות זקוקה לאותם כלים כדי לייצר קרבה או כבוד. לפעמים הימנעות היא מחווה. לפעמים שתיקה היא הקשבה עמוקה.
כשחזרתי הביתה, המרחב הציבורי המוכר נראה לי פתאום אחרת. אני מוצא את עצמי מאז מביט סביב באוטובוס, בבית קפה או ברחוב ושואל איך אנחנו בוחרים לחלוק את המקום הזה עם זרים. האם אנחנו משאירים להם מרחב. האם אנחנו יודעים מתי לסגת.
אם יש דבר אחד שלקחתי מהמסעות שלי באסיה, הוא ההבנה ששקט אינו ריק. הוא בחירה. הוא פעולה. לפעמים הוא הדרך העמוקה ביותר לומר אני רואה אותך.
