זה מתחיל כבר בשדה התעופה. בזמן שאנחנו עומדים בתור לבידוק, הילד הקטן כבר שולף את הטאבלט, הגדול מדפדף ביוטיוב, ואני מחפשת את הדרכון בתיק, אבל בעיקר מנסה להדחיק את התחושה הזאת – שאולי משהו פה לא בדיוק כמו שתכננתי. הרי נסענו כדי להתאוורר, להתנתק, לראות עולם. אז איך זה שכולנו דבוקים למסך?
בטיול האחרון שלנו, כשהגענו לעיירה ציורית באוסטריה, מצאתי את עצמי מבקשת מהילדים “רק תסתכלו רגע על ההר הזה, תראו כמה הוא ירוק”, והם, בעיניים חצי מנותקות, הנהנו וחזרו לצפות בתוכנית שכבר ראו שלוש פעמים. לא מתוך עצלנות או חוצפה, אלא כי העולם שבמסך היה להם נגיש, מוכר, לא מאיים. אפילו בטיול.
החוויה הזאת חידדה לי עד כמה קשה באמת להתנתק. הטיול, שמצופה ממנו לספק רגעים של חיבור, חופש, נוכחות משפחתית – הופך בקלות לזמן שבו גם ההרגלים הפחות רצויים יוצאים איתנו לחו"ל. ובמרכזם, המסך. לא תמיד מתוך בחירה, לפעמים מתוך עייפות, שעמום, צורך בוויסות רגשי או פשוט בריחה לרגע של שקט.
אבל דווקא בגלל זה, אולי הטיול הוא כן ההזדמנות להכניס שינוי קטן. לא מהפכה. לא אסור מוחלט. אלא תנועה עדינה לכיוון אחר. לאפשר לעצמנו ולילדים לחוות את העולם גם בלי תיווך של מסך, מבלי להרגיש שוויתרנו על הנוחות, ומבלי לצלול לעומק רגשות האשמה.
למה המסכים כל כך מושכים דווקא בחופשה?
הנטייה לחשוב שילדים יעדיפו את החוץ, האטרקציות, הנופים החדשים – על פני הזמן מול המסך – נראית הגיונית, אבל לא תמיד עומדת במבחן המציאות. דווקא כשהכול מסביב משתנה, כשהמלון לא מוכר, הצלילים זרים, הריחות חדשים – הילדים מחפשים משהו קבוע. מוכר. צפוי. וזה בדיוק מה שמסך מספק.
אפליקציות ומשחקים לא משתנים בין מדינה למדינה. יוטיוב נראה אותו הדבר בין אם את בליסבון או בלפלנד. זה אי של קביעות בתוך ים של חידושים. כשאנחנו שוכחים כמה תחושת שליטה חשובה לילדים, אנחנו מפספסים את הסיבה שבגללה המסך כל כך מפתה דווקא במצבים של חוסר ודאות כמו חופשה.
מעבר לכך, גם לנו ההורים המסך הוא כלי נוח. הוא מרגיע, מווסת, מספק שקט רגעי שיכול להיות קריטי במהלך טיסה, המתנה למסעדה או יום עמוס באטרקציות. לא פלא שאנחנו נופלים לשימוש בו בתור ברירת מחדל.
הפתרון, אם כך, לא יכול להיות רק “להרחיק את המסך”. אנחנו צריכות להבין מה הוא מספק – ולחפש דרכים אחרות למלא את הצורך הזה. יצירת חלופות שמייצרות ביטחון, סקרנות ונוחות – עשויה להפוך את החופשה לפחות תלויה במסכים, גם אם לא נטולת מסכים לחלוטין.
החלופה הכי טובה היא פשוט להיות שם
מה שמסך לא מסוגל להחליף הוא קשר אנושי חי. נוכחות אמיתית, מחוברת, לא מוסחת. זה אולי נשמע קלישאה, אבל כל פעם שאני באמת יושבת לשחק עם הילדים, לצחוק איתם, לנהל שיחה אמיתית – גם אם זה רק על איזו אבן שהם מצאו בדרך – המסך פתאום מאבד מהמשיכה שלו.
בטיול אחד בספרד, התחלנו מנהג יומי קצר: “סיכום יום”. כל ערב, רגע לפני השינה, ישבנו יחד ודיברנו – מה היה הכי מצחיק, מה הכי הפתיע, מה הם הכי אהבו לאכול. לפעמים הם דיברו המון, לפעמים רק משפט. אבל זה הספיק. זה חיבר אותנו, והוריד משמעותית את השימוש במסך בערב.
היכולת שלנו להיות נוכחות, גם כשעייפים, גם כשאין כוח, היא קריטית. לא צריך להיות 100 אחוז זמינות, אבל כשהילד מרגיש שאנחנו איתו באמת, ולא דרך שולי תשומת הלב, המסך הרבה פחות דרוש.
מודלינג הוא מפתח כאן. כשהילדים רואים אותנו בודקות חדשות, גוללות באינסטגרם או עונות למייל באמצע הטיול – זה מה שהם ילמדו. אבל כשהם רואים אותנו מתבוננות סביב, משוחחות עם מקומיים, בודקות את מפת העיר המודפסת – זה הסיפור שהם סופגים.
טיול שמתכננים נכון מזמין פחות מסכים
אחד הדברים שלמדתי עם הזמן הוא שהמסך נכנס בעיקר כשיש חללים ריקים לא מתוכננים, או כשיש יותר מדי עומס. בטיולים שבהם ניסינו להספיק הכול, הילדים התעייפו מהר יותר והמסך הפך להיות מפלט. בטיולים רגועים יותר, עם פחות "טודו ליסט", דווקא נוצרו יותר רגעים של סקרנות וחיבור.
הבחירה ביעדים שמתאימים לילדים לא צריכה להיות רק לפי רשימת האטרקציות, אלא לפי הקצב שהם מאפשרים. מקומות שמזמינים לשוטט בלי מטרה ברורה, להסתובב בשוק מקומי, לבקר בפארק, לשבת לקפה מול נוף – כל אלו מזמינים את הילדים להיות שותפים אמיתיים בחוויה. דווקא הפעילויות הפשוטות הן אלו שמפחיתות את הצורך בגירויים חיצוניים תמידיים, כי הן מחברות אותנו לחושים, למקום, לרגע.
יש ערים שמתאימות במיוחד לגישה הזו: קופנהגן, עם המרחבים הירוקים והגישה הילדית לחיים, או פורטו, שבה מספיק לטייל לאורך הנהר ולגלות אטרקציות קטנות לאורך הדרך. גם באזורים פחות צפויים, כמו אבו דאבי, אפשר למצוא שפע של פעילויות מותאמות לגילאים שונים – באתר "איחוד האמירויות לישראלים", למשל, מצאתי בקלות מידע על אטרקציות למשפחות עם ילדים באבו דאבי, וזה עזר לי לתכנן ימים נינוחים יותר בשטח.
חשוב גם לזכור לשלב זמן “לשעמום מכוון”. לא כל רגע חייב להיות מתוזמן. הילדים לומדים להעסיק את עצמם, להמציא, לשאול. לעיתים, הרגעים הכי זכורים בטיול הם אלה שנולדו מתוך חוסר התוכנית – משחק כדור בין בניינים, שיחה עם ילד מקומי, או סתם לשבת על מדרגות ולצפות בעולם עובר.
מתי המסך הוא דווקא כן חלק מהחוויה?
לצד כל אלו, יש גם מקום למסכים בטיול – כל עוד אנחנו משתמשות בהם במודעות. לפעמים, במהלך טיסה ארוכה או נסיעה באוטובוס הררי, זה פשוט הכלי הכי אפקטיבי לשמור על שקט ושלווה. וזו לא בושה.
בנוסף, יש לא מעט דרכים להפוך את המסך לחלק מהחוויה עצמה. למשל, לאפשר לילדים לצלם בטלפון – אבל מתוך מטרה ברורה. לצלם שלושה דברים יפים ביום, ואז להראות ולדבר עליהם בערב. או להשתמש באפליקציה של מפות אינטראקטיביות כדי לתכנן יחד את המסלול של מחר.
יש גם אפליקציות נהדרות כמו GeoGuessr שיכולות לעורר עניין במקום שאליו מטיילים, או ליצור יחד מצגת קצרה בסוף כל יום בטיול – מה ראינו, מה טעמנו, מה שמענו. כך, המסך לא רק גונב את תשומת הלב, אלא מזמין אותה להעמיק.
המפתח הוא לא לוותר על המסך מתוך שיפוט, אלא להחזיר אותו לידיים שלנו – כהורה, כמדריכה, כמובילה את החוויה. ברגע שאנחנו קובעות את ההקשר, המסך כבר לא אויב. הוא פשוט עוד כלי במערכת היחסים שלנו עם הילדים והעולם.
חופשה בלי רגשות אשמה, עם הרבה יותר נוכחות
בסופו של דבר, לא מדובר בלהיות מושלמות. לא כל רגע ייראה כמו מתוך קטלוג של טיולים. יהיו רגעים שבהם המסך ייכנס, ויהיו גם כאלה שבהם נרגיש שהתפספס משהו. אבל זה חלק מהחוויה. החופשה היא לא מבחן הורות, אלא מרחב פתוח להתנסות.
אם ניגש לזה בגישה פחות נוקשה, ועם יותר סקרנות – כלפי עצמנו, כלפי הילדים, כלפי המקום שבו אנחנו נמצאות – נגלה שאפשר ליצור מרחבים של חיבור אמיתי גם מבלי להילחם. לפעמים זה ידרוש קצת יצירתיות, לפעמים פשוט הקשבה.
המסכים לא חייבים להישאר בבית. הם יבואו איתנו, זה בלתי נמנע. אבל אפשר לתת להם תפקיד אחר. במקום לגנוב את ההצגה, הם יכולים להפוך לרקע. והבמה הראשית? היא תישאר שלנו. של הילדים. של הרגע. של החופשה עצמה.
