השאלה האם באמת אפשר לנהל עסק מכל מקום הפכה בשנים האחרונות מתיאוריה ספקנית למציאות מתפתחת. מגיפת הקורונה האיצה תהליכים שהיו כבר באוויר, אך הפכה אותם לסטנדרט: עבודה מרחוק, ישיבות בזום, צוותים גלובליים שלא נפגשו מעולם פנים אל פנים, ומערכות ניהול שזמינות מכל מכשיר עם חיבור לאינטרנט. הרעיון של מיקום גיאוגרפי כיתרון עסקי מוחשי מתחיל להיסדק, ובמקומו עולה מודל שמודד גמישות, קישוריות, ויכולת לתפעל מערכות גלובליות מכל נקודה על המפה.
מדינות ברחבי העולם זיהו את הפוטנציאל הכלכלי שמגיע עם טרנד העובדים הניידים והיזמים הדיגיטליים. חלקן מיהרו לעצב מסלולים ייעודיים, כמו ויזות יזמות, תושבות זמנית לעובדי טכנולוגיה, ואפילו מסלולי מיסוי מקלים. אמירויות המפרץ, כמו גם מדינות כמו פורטוגל, גיאורגיה ואסטוניה, מובילות את המגמה הזאת ומציעות שילוב של תשתיות טכנולוגיות מתקדמות, תמריצים עסקיים ואיכות חיים גבוהה.
החלק הקריטי להצלחה של ביזנס מהדרך אינו רק הגמישות האישית של היזם, אלא התמיכה התשתיתית שמדינה או אזור יודעים להציע. לא מדובר רק באינטרנט מהיר, אלא גם בבנקאות נוחה, אפשרות לפתיחת חשבון חברה, חוזים גמישים, וזמינות של בעלי מקצוע מקומיים. במקומות שבהם המעטפת הזו קיימת, אפשר לראות פריחה של עסקים קטנים ובינוניים שנולדים על בסיס רעיונות, לא על בסיס נדל"ן.
המציאות הזו מביאה עימה גם אחריות: כל יזם צריך לשאול את עצמו מהם התנאים שהוא באמת זקוק להם כדי לפעול. האם הוא זקוק לקרבה פיזית לשותפים? מהי רמת השירותים המשפטיים והפיננסיים שהוא דורש? באיזה סוג אוכלוסייה הוא פועל? רק לאחר הבנת הפרמטרים האלה ניתן לבחור במיקום שיאפשר צמיחה ולא יהפוך למלכודת לוגיסטית או רגשית.
ביזנס באמירויות הפחות מוכרות
באחד מביקוריי האחרונים במפרץ פגשתי את דניאל, יזם ישראלי מתחום הקמעונאות הדיגיטלית, שהתמקם לאחרונה בראס אל-ח'יימה. שאלתי אותו מדוע בחר דווקא שם ולא בדובאי הנוצצת. התשובה שלו הייתה פשוטה: “כאן אני מקבל שקט תעשייתי, עלויות סבירות ומסלולי השקעה ידידותיים, בלי להתחרות על כל פינה עם חברות ענק.” עם הזמן, הבנתי שזו לא רק העדפה אישית, אלא תופעה שמתחזקת.
אמירויות כמו ראס אל-ח'יימה, פוג'יירה ואום אל-קווין מציעות היום חלופה ריאלית ליזמים ומשקיעים שמחפשים סביבה עסקית עם פוטנציאל צמיחה, אך בלי רמות הרוויה והמחירים של דובאי או אבו דאבי. בתחום המלונאות והנדל"ן, ההתפתחות מורגשת במיוחד. פרויקטים חדשים כוללים דירות להשכרה לטווח בינוני-ארוך שמיועדות לאנשי עסקים, מתחמי מגורים-עבודה עם משרדים פרטיים משולבים, ומלונות היברידיים שמציעים סביבת עבודה מתקדמת בשילוב עם שירותים ברמה גבוהה.
המשקיעים המקומיים יודעים שלמשוך קהל יזמי דורש מעבר לנוף יפה. הם מבינים שדרוש חיבור חכם בין נדל"ן גמיש, גישה נוחה לשדות תעופה, חבילות טכנולוגיה מתקדמות, ופיתוח אזורי שלא מעמיס על תשתיות קיימות. לכן, מי שמבקש להשקיע במלונאות או בנדל"ן באמירויות, כדאי לו לשים עין דווקא על האזורים היותר שקטים. יש שם פחות תחרות, יותר תמיכה ממסדית, ופוטנציאל תשואה שמבוסס על מגמות עומק, לא רק על אופנה חולפת.
כדי להבין טוב יותר את הדרישות לבעלי עסקים או מטיילים מישראל, במיוחד בכל הנוגע להנפקת ויזה לדובאי לישראלים, מצאתי שהאתר "איחוד האמירויות לישראלים" מספק תמונה ברורה ועדכנית של התהליך.
למי ששוקל השקעה שכזו, מומלץ לבדוק אתרים כמו Bayut או Property Finder, אך יותר חשוב להיעזר בעורך דין מקומי ולהבין את חוקי הבעלות, במיוחד כשמדובר ברכוש שאינו ממוקם ב-Free Zone. זה אולי נשמע טכני, אבל אלה הדברים שעושים את ההבדל בין הרפתקה עסקית לבין מהלך כלכלי חכם.
פרופיל היזם הנייד והטכנולוגיות שמובילות אותו
בעבר, כשדיברנו על יזם, חשבנו על אדם בחליפה שמסתובב בין משרדים, פוגש שותפים, כותב על לוח מחיק ונוסע בין מדינות לפגישות. היום, במקרים רבים, היזם המודרני יושב במכנסיים קצרים, מקיים שיחות מסטארבקס או מהמרפסת, ומנהל צוותים חובקי עולם באמצעות טכנולוגיות ענן, Slack, Zoom ו-Notion. מהפכת הכלים הדיגיטליים הפכה כל לפטופ מחובר לכלי ניהול מלא.
השיחות עם יזמים ברחבי העולם מחזקות את התחושה הזאת. מישהו אחד מנהל חנות אונליין מאי בקולומביה, אחרת מפעילה סטודיו לעיצוב מאנטליה בטורקיה. שניהם מחוברים בזמן אמת לצוותים בהודו, גרמניה וישראל. מה שמעניין הוא לא רק שהם מצליחים לתפקד, אלא שבמקרים רבים הם פורחים יותר – משוחררים מהלחץ העירוני, מהתחבורה הציבורית ומההשוואות החברתיות.
אבל חשוב להבחין בין נווד דיגיטלי שכותב בלוגים, לבין יזם שמתפעל פעילות עסקית משמעותית. האחרון זקוק לתשתית טכנולוגית מאובטחת, שירותי לקוחות ברמה גבוהה, ויכולת לעמוד בציפיות של שוק גלובלי תובעני. לא כל מקום מתאים לכך, ולפעמים, מקום שנראה אקזוטי עשוי לגלות חולשה בדיוק ברגעים הקריטיים.
האיזון בין לייפסטייל ובין ביזנס הוא תהליך מתמשך. מצד אחד, הרצון ליהנות מחופש גיאוגרפי, ומהצד השני הצורך בעקביות, משמעת, ושייכות עסקית. השאלה היא לא רק איפה אפשר לשבת עם לפטופ, אלא איפה באמת אפשר לגדול, לגייס, למכור, ולהיבנות עסקית לטווח ארוך.
אתגרים וסיכונים שחשוב להכיר
למרות הקסם שבחופש המלא, המציאות העסקית לא תמיד מסתדרת עם החלום. ראשית, יש הבדלים דרמטיים בין אזורי זמן, שמקשים על עבודה משותפת. כשאני מתחיל את הבוקר, השותף בלוס אנג'לס עוד ישן, והלקוח בטוקיו כבר לקראת סוף יום. צריך לדעת לנהל את הזמן בתבונה, לבנות חלונות פעולה מוגדרים, ולעיתים גם לעבוד בשעות לא שגרתיות.
שנית, יש אתגרים בירוקרטיים כמו פתיחת חשבון בנק במדינה זרה, קבלת כתובת חוקית לפעילות עסקית, והבנה של חובות המס המקומיים. הבעיות הללו עלולות לצוץ ברגעים הכי לא צפויים ולפגוע באמינות מול לקוחות או שותפים. במילים פשוטות, גמישות היא כוח, אבל גם אחריות.
עוד נקודה משמעותית היא הפן האנושי. לעיתים, תחושת הבדידות, היעדר סביבה עסקית תומכת, או קושי לגייס עובדים מתאימים יכולים לשחוק. המרחבים הדיגיטליים לא תמיד מחליפים קשרים פיזיים. לכן, מי שבוחר בדרך הזו, כדאי שיבנה מראש מנגנונים של חיבור: קבוצות יזמים, מפגשים מקומיים, או אפילו טיסות תכופות ל"תחנת בסיס" עסקית.
לבסוף, חשוב להבין שהבחירה הזו לא מתאימה לכל עסק. אם אתה יצרן, או נותן שירותים פיזיים, אם אתה תלוי ברגולציה מקומית או לקוחות פנים-מדינתיים, המודל הנייד עלול להיות לא ישים. לכן, לפני שמעבירים את הפעילות ללפטופ ולטיסה הבאה, צריך לבחון האם האופי של העסק באמת מאפשר את זה.
לאן הולכים מכאן?
העתיד כבר כאן, והוא לא עובר רק דרך ניו יורק, לונדון או תל אביב. הוא נפרש בין קהילות יזמיות על חוף בתאילנד, מרכזי חדשנות בפוג'יירה, חללי עבודה במונטנגרו, ודירות מיקרו בשולי בוקרשט. העולם העסקי הופך לרשת, לא לרצף של מרכזים.
מה שיקבע את הצלחת היזמים של השנים הקרובות הוא לא רק הרעיון העסקי, אלא הבחירה החכמה במיקומים, בבני ברית, ובכלים דיגיטליים. החופש לבחור – איפה לגור, איפה לפעול, ואיפה להשקיע – הוא יתרון, אך גם אחריות.
ולכן, לכל מי ששוקל לעבור למודל נייד, ההמלצה הברורה היא להתחיל בניסוי מבוקר. חודש, חודשיים, אולי שלושה. לבדוק את השטח, ללמוד את החוקים, לבדוק את הכימיה. כי ביזנס יכול להתרחש כמעט מכל מקום, אבל רק אם מבינים היטב את המקום שבו נמצאים.
