כשהתחלתי לחקור תרבויות ברחבי העולם, לא תיארתי לעצמי כמה שונה יכולה להיות תפיסת היופי בין מקום למקום. בתרבות המערבית שבה גדלתי, יופי לעיתים קרובות מקבל משמעות של שלמות: פרופורציות מדויקות, סימטריה, ניקיון, גימור מושלם. אבל לא פעם במהלך מסעותיי, דווקא הפגמים, השברים, והבלתי צפוי פתחו בפניי שער אל עומק תרבותי שלא הכרתי.
הגעתי פעם לכפר קטן בצפון מרוקו, שם ליווה אותי עבד אל־כרים, מדריך מקומי עם עיניים צוחקות וידיים שמספרות חיים שלמים. הוא לקח אותי לראות בית מלאכה לקרמיקה. בין שלל הצלחות והכדים, בלט כלי אחד סדוק, עקום מעט, אך צבעיו חמים ומזמינים. כששאלתי למה הוא נשאר על המדף, עבד אל־כרים רק חייך ואמר: “הוא נשאר, כי הוא יפה מדי בשביל להימכר”. שם, לראשונה, נבט בי הרעיון שיופי יכול להתקיים דווקא מתוך השבר.
וואבי-סאבי: התייחסות ליופי בראי הפילוסופיה היפנית
כמה שנים מאוחר יותר, כששהיתי בקיוטו, יפן, נתקלתי בפעם הראשונה במושג וואבי-סאבי. עוד לפני שיצאתי לדרך, חיפשתי מקומות פחות מוכרים, כאלה שיאפשרו לי להבין את התרבות היפנית דרך חוויות יומיומיות ופשוטות. תוך כדי שיטוט אחר מידע מצאתי אתר בשם "לישראלים", שמרכז מידע למטיילים ביפן וטיפים קטנים שעוזרים למצוא מקומות רגועים ומיוחדים. זה היה מקור מידע נעים ולא עמוס מדי, ככה שהצלחתי לגבש מסלול מדויק יותר ולגלות נקודות שלא חשבתי עליהן.
לשמחתי הרבה התגלגלתי לטקס תה מסורתי בייתי, בגינה של יוקו – מורת דרך מקומית. יוקו הייתה אישה מבוגרת שדיברה לאט, בקול חרישי כמעט. הכול בטקס שהתנהלה הציג שילוב עדין בין הקפדה על פרטים לבין נוכחות של חוסר שלמות טבעית. קערת התה הייתה ישנה, עם סדק עדין בתוכה שנראה כאילו הונח בו בכוונה. המחצלת הייתה מעט פרומה בקצוות. ענף יבול שנשאר על הגדר לא הוסר. היא הסבירה לי שוואבי-סאבי אינה רק אסתטיקה אלא דרך חיים. היא מבטאת השלמה עם האי שלמות, עם הארעיות, עם השינויים הבלתי נמנעים של הזמן.
המפגש הזה שינה את האופן שבו אני מביט על הסביבה. פתאום סדקים בקירות הפכו לסימני זמן שמספרים סיפור. ספל שבור שתוקן ולא נזרק קיבל פתאום משמעות חדשה. היופי כבר לא היה משהו שיש לשאוף אליו כאידיאל, אלא דרך לראות את מה שכבר קיים.
קינצוגי: אמנות התיקון
בתוך המסגרת הרחבה של וואבי-סאבי קיימת אמנות התיקון המרהיבה הנקראת קינצוגי. מדובר בתהליך שבו כלי שנשבר מתוקן באמצעות זהב נוזלי. במקום להסוות את השבר, מדגישים אותו. במקום להחזיר את הכלי להיות מה שהיה, הופכים אותו לייחודי יותר.
בזמן ביקור נוסף ביפן הצטרפתי לסדנת קינצוגי קטנה באזור נארה. את הסדנה הנחה אמן בשם טצויה, גבר צנום ורך דיבור. הוא החזיק ביד כוס שנשברה לשלושה חלקים ואמר בשקט: “עכשיו זה לא מה שהיה, אבל זה גם לא חסר ערך. זה חלק מהסיפור שלה”. ישבנו שם שעות ארוכות והתמקדנו בסדקים בריכוז מוחלט. כשסיימתי לתקן את הכלי שלי, הרגשתי שלא יצרתי משהו חדש, אלא החזרתי ערך למשהו שהיה עלול להיזרק.
מאז אינני יכול להסתכל על אנשים מבלי לחשוב על הסדקים שלהם ועל האופן שבו הם מצליחים להמשיך. אולי כולנו עוברים תהליך דומה: לא חוזרים למה שהיינו, אבל הופכים למשהו עמוק יותר.
מה מלמדת אותנו השלמות ומה היא מסתירה?
במהלך מסעותיי ראיתי שוב ושוב איך תרבויות שונות מתייחסת אל יופי באופן שונה. בהודו הערכתי עבודות רקמה שנעשו ביד, גם כשהן לא מדויקות. בסנגל שמעתי נגנים שיצרו קצב מלא חיים למרות חוסר אחידות. יש משהו משחרר בכך שתוצאה לא חייבת להיות מושלמת כדי לרגש.
לעומת זאת, בערים מערביות רבות התרגלנו למדוד יופי על פי מידת השלמות שלו. משטחים מבריקים, סימטריה, גימור מדויק. אבל המחיר של זה הוא שהופכים להיות ביקורתיים מאוד כלפי עצמנו וכלפי מה שסביבנו. יש מעט מאוד מקום לסטייה מהנורמה.
כשהעמקתי ללמוד על וואבי-סאבי, הבנתי עד כמה התרבות משפיעה על האופן שבו אנחנו רואים יופי. אולי דווקא כאשר אנו מרפים מהצורך ללטש כל דבר, אנחנו מתחילים לראות אותו באמת.
שבר כחומר גלם לאמת
אני חושב על שבר כחומר שממנו אפשר ליצור אמת חדשה. בכל מפגש תרבותי אני מחפש לא את השלמות אלא את האנושיות. יופי הוא לא משהו קבוע. הוא מתגלה כשהעיניים לומדות לראות מעבר לציפיות.
אחד הלקחים הגדולים שלמדתי מהתרבות היפנית הוא שאפשר להסתכל על העולם בעדינות רבה יותר. לא למהר לתקן, לא למהר להסתיר. להכיר בכך שהשבר לא מבטל את היופי, אלא מפרש אותו מחדש.
ובסופו של דבר, חקר תרבויות הוא גם חקר של עצמנו. ככל שאנחנו לומדים לקבל ולחבק את מה שלא שלם סביבנו, כך אנחנו מתקרבים לקבלה עצמית אמיתית.
