איך הניסיון שלי כחשפנית עזר לי להפוך למדריכת בטיחות מינית לגברים על הספקטרום האוטיסטי

לא הייתי בטוחה אם לכתוב את זה.
בכל פעם שאני אומרת את זה בקול רם, אני רואה איך אנשים ממצמצים, מנסים לעכל. כאילו שתי הזהויות האלה — חשפנית ומדריכת בטיחות מינית — לא אמורות לחיות באותה אישה.
אבל הן כן. הן חיו בי, ועדיין חיות. ודווקא מהחיבור ביניהן נולדה העבודה הכי חשובה שעשיתי בחיים שלי.

כשהתחלתי לעבוד במועדון, חשבתי שאני יודעת מה מצפה לי: גברים רעבים, כסף קל, קצת פחד. אבל עם הזמן הבנתי שהמציאות הרבה יותר מורכבת. היו גברים שלא נגעו בי בכלל. רק ביקשו שאשב לידם. שאדבר איתם. שאסתכל עליהם כשאני עונה. לא הבנתי בהתחלה מה קורה, עד שהתחלתי לשים לב: חלקם היו על הספקטרום האוטיסטי. חלקם פשוט לא ידעו איך להיות עם אישה.

הם לא חיפשו עירום. הם חיפשו אישור אנושי. והם שילמו עליו.

אחרי שעזבתי את עולם החשפנות, לא הצלחתי לשכוח אותם. הרגשתי שיש לי חוב. שיש לי ידע ייחודי. היום, אני מדריכה גברים כאלה — כאלה שלא מצאו את הדרך להבין מגע, רמזים, תקשורת מינית. ואני מביאה איתי כל שיעור, כל סשן, גם את מה שלמדתי על עמוד, בין אורות עמומים, עם מוזיקה כבדה ברקע.

המועדון היה בית הספר הכי טוב שלי להבנת מגע אנושי

בהתחלה התייחסתי לזה כמו לרוב העבודות הקודמות שהיו לי – משהו זמני, פיזי, בלי עומק. לא הגעתי מתוך תשוקה לריקוד ולא מתוך איזה רעב לעולם הבידור. הגעתי כי הייתי צריכה כסף, כי הלימודים היו יקרים, כי מצאתי את עצמי בגיל 26 עם שכר דירה שלא מכסה את עצמו. חשבתי שאני נכנסת לעולם של מיניות מוחצנת, של חפצון, של משחק.

אבל ככל שעברו החודשים, גיליתי שמדובר בבית ספר לא צפוי. לא לריקוד ולא למשחק – אלא למגע אנושי. כשהייתי על הבמה, או יותר מכך – כשישבתי ליד הלקוחות בפינה האפלה ההיא של המועדון, לא הייתי רק גוף. הייתי סורקת. לומדת כל תנועה, כל הבזק בעין, כל היד שמתקרבת או נרתעת. התחלתי להבין מתי מישהו בודד, מתי הוא חרד, מתי הוא מנסה להרשים, ומתי הוא פשוט רוצה להיות קרוב למישהו – בלי לדעת איך.

זה אולי יישמע מוזר, אבל החשפנות נתנה לי רשות לראות אנשים בלי מסכות. כי במקומות שבהם מותר להיות חשוף פיזית, לפעמים מתאפשרת גם חשיפה רגשית. במועדון, אנשים לא באים עם חליפות. הם באים עם שברים. והם לא צריכים להגיד הרבה – מספיק לשבת לידם, להרגיש את הגוף שלהם מתוח, או להפך – רפוי מדי, מתפרק.

הופתעתי כמה מהר למדתי לזהות בדידות. לפעמים היא הייתה מגיעה עם שטר של 100. לפעמים עם שתיקה. לפעמים עם בקשה פשוטה: "תשבי רגע. רק תשבי". לא לרקוד. לא לפתות. פשוט לשבת. לשתוק איתם. לחכות שיירגעו.

כשאני חושבת על זה היום, אני יודעת שזה לא היה רק מועדון – זו הייתה מעבדה של רגשות מוחבאים. מקום שבו למדתי את כל מה שלא מלמדים בקורסים פסיכולוגיים או בספרי עיון על תקשורת בין-אישית. שם, באור הניאון הרך, בתוך המוזיקה האיטית, למדתי לזהות רמזים קטנים שאף אחד אחר לא ראה. וזה – זה מה שעיצב אותי הרבה יותר מכל תואר שאחזתי ביד.

הם שילמו לי כדי להקשיב להם. לא כדי לרקוד

לרוב האנשים יש בראש תמונה מאוד ברורה של מה זה מועדון חשפנות: מוזיקה רועשת, ריקודים פרובוקטיביים, גברים שיכורים שצוחקים בקול רם. לפעמים זה גם נכון. אבל יש גם לילות אחרים, שקטים יותר, שאף אחד לא מדבר עליהם. לילות שבהם המוזיקה היא רק תפאורה, והעיניים של הגברים שמולך מבקשות משהו אחר לגמרי.

הייתי בטוחה שמה שמצפים ממני הוא לרקוד, לפתות, לשחק את התפקיד. אבל מהר מאוד הבנתי שהתפקיד משתנה מאדם לאדם – ולפעמים, הדבר שהכי רוצים ממני הוא פשוט הקשבה. הם היו מזמינים "לאונג' פרטי", שזה שם קוד לזמן פרטי בלי הצגה. יושבים מולי, כוס וויסקי ביד, ולפעמים פשוט מדברים. על אשתו שכבר לא נוגעת בו. על אמא שמתה לפני חודשיים. על הילד שלא מדבר. על מה שאף אחד לא מוכן לשמוע מחוץ לקירות המקום הזה.

היה לי לקוח קבוע, בערך בן חמישים, שתמיד ביקש לשבת באותו שולחן פינתי. הוא אף פעם לא נגע בי, גם לא ביקש שארקוד. רק סיפר. על היום שעבר עליו. על הישיבות שהוא לא היה בהן נוכח באמת. על הבת שלו שמתרחקת ממנו. היו לו עיניים שהסתכלו כל הזמן מעבר לכתף שלי – כאילו מישהו עומד שם, שופט. ואני הייתי שם כדי להעלים את המבט ההוא, רק לשעה.

אף אחד לא לימד אותי איך להכיל כאב גברי. בטח לא בצורה הזאת. לפעמים המילים היו מגומגמות, לפעמים שתיקה ארוכה הייתה התוכן כולו. אני זוכרת שישבתי פעם שלושים דקות עם מישהו שלא אמר כלום. רק שתק. נשם כבד. ובסוף הסתכל עליי ואמר: "תודה. לא הייתי צריך מילים הפעם."
וזהו.

הם שילמו לא על גוף, אלא על מרחב. על האפשרות להיות מי שהם לא מעזים להיות בשום מקום אחר. לא בעבודה. לא בזוגיות. לא עם חברים. במועדון החשוך הזה, עם מישהי שקוראת לעצמה לונה, הם יכלו לרגע להוריד את כל המגננות – בלי פחד, בלי ביקורת.

עם הזמן, הבנתי שמה שאני עושה זה לא "למכור פנטזיה", אלא להחזיק לרגע את הכאב של מישהו אחר מבלי לשבור אותו. וזה, בדיעבד, היה הקורס הכי טוב שיכולתי לקבל לפני שנכנסתי לעבודה שלי היום – עם גברים על הספקטרום, שחווים את אותם קשיים בדיוק, רק בלי לדעת לקרוא להם בשם.

אף אחד לא מלמד גברים איך לדבר עם אישה. בטח לא גברים עם קושי תקשורתי

אחרי שעזבתי את המועדון, הייתה לי תקופה ארוכה שבה ניסיתי "להיות נורמלית". מצאתי עבודה משרדית. שכר סביר, שעות סבירות, אפס דרמה. רק שהנשמה הלכה ודעכה.
הרגשתי שאני חיה חיים של מישהי אחרת. כל הזמן חזרו אליי פרצופים מהעבר — לא הגברים עצמם, אלא המבט שלהם. האופן שבו שתקו, הפחד לגעת, ההקלה כשהרגישו שהם לא צריכים להוכיח כלום.
ואז זה התחבר לי.

ישבתי בהרצאה באוניברסיטה, במסגרת הקורס על מגדר וחברה, ודיברו שם על מיניות אצל גברים על הרצף האוטיסטי. המרצה דיברה על קושי בהבנת רמזים חברתיים, על בלבול, על תחושת ניכור. ופתאום, משהו בי התלקח.
הבנתי שמה שפגשתי במועדון היה גרסה לא רשמית של זה — גברים שלא למדו איך לדבר עם אישה, איך להיות איתה. לא כי הם לא רוצים, אלא כי אף אחד לא לימד אותם.

מהר מאוד התגלגלתי לעשייה טיפולית. תחילה כמתנדבת, אחר כך כמתמחה. היום אני מדריכה גברים על הספקטרום האוטיסטי בתחומים שאף אחד לא מעז לגעת בהם: אינטימיות, גבולות, מגע, זוגיות, שיחה פתוחה.
הרבה מהם חכמים, רגישים, מלאים רצון. הם רק לא יודעים איך. אף אחד לא דיבר איתם על זה בבית הספר, בבית או בטיפול. ובוודאי שלא על איך להיות עם אישה בלי פחד.

יש כאלה שנבהלים מהרעיון של להכניס מיניות למסגרת טיפולית. אבל אני לא מלמדת מין – אני מלמדת נוכחות. אני עוזרת להם להבין מתי מבט מתפרש כמאיים, מתי מגע לא מבוקש, מתי שתיקה היא נעימה ומתי היא מכבידה. אני עושה איתם סימולציות של דייטים. אני שואלת איך היו מגיבים למשפט מסוים. אנחנו מדברים על בושה. על דחייה. על איך אפשר להרגיש נאהב גם כשאתה לא "גבר טיפוסי".

ואני משתמשת בכל מה שלמדתי שם, במועדון. איך לקרוא גוף, איך להרגיש אדם בלי מילים. לונה אולי ירדה מהבמה, אבל היא עדיין בתוכי.
היא לא הייתה דמות. היא הייתה חלק ממני. והיא זו שגרמה לי להבין שאנשים לא תמיד צריכים טיפול – לפעמים הם צריכים פשוט מישהי שתראה אותם באמת.

—

בחרתי לחתום את הכתבה בשם "לונה" כי זה היה שם הבמה שלי, למרות שזה פרק שכבר נגמר בחיי, כי זו הדמות שדרכה למדתי להקשיב, לראות, להבין מבלי שישפטו אותי. לונה נתנה לי מקום לדבר כשעוד פחדתי להיות אני. היום אני לא צריכה אותה – אבל אני עדיין מדברת דרכה.