ההיסטוריה הארוכה והמפותלת של עם ישראל מורכבת ממעט רגעים שמחים של הצלחה ושגשוג, ויותר מכך מרגעים של קושי, מאבק ורדיפה. זה בגדר נס שהעם שעבר את כל הקשיים האלה במשך אלפי שנים – שרד ושמר על חוט המורשת לאורך כל הדורות האלה בהיותו מפוזר, הלכה למעשה, בכל העולם.
ואולי דווקא מתוך הפיזור והגלות והעמידה התכופה מול איומי השמדה –
הרצון להנציח את מה שעבר על עמנו במהלך השנים ולהעביר לדורות הבאים עדויות, מתחזק ומתעצם.
דור הולך ונעלם
כיום, קרוב למאה שלמה אחרי השואה, אחד מציוני הדרך המזעזעים והרצחניים בהיסטוריה ובהיסטוריה של העם היהודי בפרט, הניצולים שחוו אותה בגוף ראשון הולכים ומתמעטים משנה לשנה. הדור שחווה את האירועים הנוראיים על אדמת אירופה פוחת, ולא רחוק היום שבו כבר לא יישארו ניצולים שייתנו עדות ממקור ראשון.
גם בני אותו דור שלא עברו את השואה – ברובם היגרו הנה וחלקם הגדול עבר גם רדיפות וקשיים אחרים. פרעות ומקרי טבח נעשו ביהודים במדינות ערב ובמזרח התיכון, כמו הפרהוד בעיראק, פרעות חלב, פרעות טריפולי, פרעות עדן, פרעות אוג'דה וג'ראדה, שואת יהודי לוב וכו'.
אם לא ננצל את הרגע ונבקש מאלה שנותרו לספר את הסיפור שלהם – יתכן שהוא לעולם לא ישמע.
למה עלינו לתעד ולראיין את זקני הקהילה שלנו?
לילדים ולבני הנוער של היום יש את כל מה שהם צריכים בשביל לתעד. גם המבוגרים יותר שנולדו אחרי קום המדינה וגם הם, מתעדים כל אירוע הכי קטן שמתרחש בחיים. אנחנו אפילו סתם מצלמים את עצמנו במצבים של רוח שטות והשתובבות ומייד מעלים את זה לרשתות החברתיות, ששם התיעוד זמין לכל ויישאר אולי לנצח. לדורות הקודמים לא הייתה את האפשרות הזו.
היום כשהדור ההוא מזדקן ונעלם עם השנים, אנחנו מתחילים לשאול יותר ויותר שאלות, ורוצים לדעת כמה שיותר. אם נשאל את רוב הנוער החי היום בישראל – כנראה נגלה שעל רוב הפרעות נגד היהודים הוא לא שמע, ועל השואה הוא שמע בעיקר מסרטים ומיום השואה בבית הספר, ולא ממקור ראשון. אי הכרת ההיסטוריה שלנו היא בעיה חמורה, בייחוד לנוכח תופעות כמו הכחשת שואה ובורות כללית של כלל העולם לגבי ההיסטוריה היהודית, בורות שמובילה לחוסר הבנה ומסקנות נמהרות ושגויות.
גם הממסד מכיר בערך של ראיונות ככלי לתיעוד היסטורי
בדיוק בגלל זה, המוסד הלאומי להנצחת זיכרון השואה, יד ושם, נוסד לפני שנים, והחל לאסוף סרטים, חפצים, יצירות אומנות וכל דבר שהיה שייך לניצולי השואה. בנוסף, הנהלת יד ושם שמה לה למטרה לתעד כמה שיותר עדויות בנוגע למה שקרה בתקופה הנוראית הזו, לצלם ולראיין את הניצולים, וליצור גוף עדויות שיישאר כתזכורת נצחית לאכזריות שהאנושות מסוגלת להגיע עליה. מלבד יד ושם ישנם עוד מוסדות וגופים הפועלים כיום כדי לעזור לנו לתעד, לצלם, לראיין וליצור תמלול ראיונות של האנשים הקרובים לנו והחשובים לנו. כל תיעוד כזה יחזק יותר את החיבור שלנו למורשת המשפחתית, הקהילתית והלאומית.
מדינת ישראל משקיעה הרבה מאוד בתיעוד השואה, ורק באיחור של כמה עשורים החלה להשקיע גם בתיעוד של רדיפת יהודי אפריקה וארצות ערב. אלפי דפים כאלה שמגוללים את הסיפורים נאספו מאז שנות ה-50, ובסופו של דבר הסיפורים הטרגיים של יהודי מדינות ערב לא נכנסו למיינסטרים של השיח במדינת ישראל, והם נשכחו בתהום הנשייה.
צורך לאומי וצורך אישי
גם בהקשר של תיעוד לאומי, המוסדות לא מגיעות לכל אחד ואחת מהאנשים שיש להם מה לספר, וגם לא מכסים באופן גורף זכרונות של כל קהילות ישראל. גם למי שלא עברו פרעות ורדיפות יש סיפורים בעלי ערך למורשת שלנו כעם, ולעתים אף סיפורים בעלי ערך היסטורי רחב יותר.
בהקשר האישי של ההיסטוריה המשפחתית של כל אחד ואחד מאיתנו, אין מי שיעשה זאת טוב מאיתנו. עלינו האחריות לדאוג לכך שהסיפור של זקני המשפחה שלנו, של זקני הקהילה שלנו, יסופר ויתועד. קשה להפריז בחשיבות של קיום ראיון מוקלט או מצולם בוידאו עם זקני השבט. בנוסף, תמלול של ראיונות כאלה הוא צעד מומלץ. תמלול ראיונות כתוב יכול לשמש כבסיס לעיבוד לספר, וכחומר למחקר רשמי או אישי. לעתים כאשר קוראים את התשובות בקצב איטי יותר ניתן להבחין בפרטים ובסאבטקסט שמתפספסים בהאזנה.
"דע מאין באת ולאן אתה הולך"
כך נאמר במשנת עקביא בן מהללאל. הצורך הזה מגיע כדי למלא לנו את תחושת השייכות לסיפור שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו כפרטים. הוא משייך אותנו לסיפור שלנו ככלל, כעם. בנוסף לחשיבות הלאומית יש גם חשיבות אישית שעשויה לגלות סודות מרתקים על העבר המשפחתי.
קיום ראיונות כאלה יכול לעזור למצוא סודות בעלי ערך סנטימנטלי, או לגלות קרובי משפחה שעדיין בחיים. בסופו של דבר אין לדעת מה העבר האישי והלאומי שלנו שומר בתוכו. אז תמשיכו לתעד את הקרובים לכם, יום יבוא והם כבר לא יהיו שם כדי לספר, ואתם תתחרטו על כך שכשהם עדיין היו בחיים, אתם לא הייתם שם בשביל לשמוע את הסיפור האישי, והלאומי שלהם ושלכם.
צריכים עזרה בתמלול ראיונות?
