יהודה יצחק גולדציהר היה אחד מהחוקרים הראשונים שחקרו את המזרחנות. מחקריו אודות הצופיות (נקראת גם סופיות) והחוכמה הסופית המופלאה חשפו לעינינו את היופי שבתרבות ובהגות הזאת, לצד החלקים הפחות נעימים שבה. גולדציהר מתאר בהרחבה את התרבות הסופית בפרק "הסגפנות והצופיות", להלן אביא את עיקרי הדברים.
שלילת העולם וכיבושו
חזון קץ-העולם ויום הדין האחרון הוא שעורר את מוחמד להיות נביא וחזונו טיפח הלך-רוח של סגפנות (הסתפקות במועט, הימנעות ממותרות ומתענוגות – התנזרות). השקפות ארציות החלו לחדור למחשבותיו עם השתנות הנסיבות באל-מדינה ופעולותיו המלחמתיות. גיוס הערבים והחזקתם התאפשרו בגלל הציפייה לזכות ברווחים ממשיים והבטחת מגאנים (הזדמנויות לשלול שלל) המיועדות להם מאלוהים.
זמן מועט לאחר מותו של מוחמד חזון שלילת העולם התחלף ברעיון כיבוש העולם. ע"פ ליאונה קאיטאני, הגורם הראשי שהפעיל את שאיפת הכיבוש של הערבים היא המצוקה החומרית והלהיטות אחרי הון מה שעודד להגירה למקומות פוריים יותר.
כאשר חל מפנה ורעיון הסגפנות נדחק הצידה, היה זה בגלל בחינות חיצוניות ומשאלות חומריות למדיי שבאו לידי סיפוק ע"י ההשתתפות הקנאית בהפצת דת האסלאם.
חדית'ים נגד הסגפנות
השימוש באוצרות השלל "בעבור אלוהים" ולמען עניים ונצרכים נחשב בחדית'ים הדנים בנושא זה ככפרה על הקו החומרי שנתבלט במסעי הכיבושים. אותן השכבות שלידיהן נפל השלל, בקשו שזה ישמש אותם כאמצעי להנאה מן העולם. בקוראן קיים פסוק המתייחס לאלה לא משתמשים באוצרות בעבור אללה והם ידעו עונש מכאיב. מי שתמך בהנאות העולם הזה סבר כי האזהרה מכוונת כלפי אוהבי הבצע מבין מנהיגי הדתות האחרות. אנו מוצאים תעודות של הרעיון הדתי, המכילות רמזים גלויים של אי הסכמה לסגפנות במידה ועברה את המידה התקינה של דרישות ההלכה (דוגמה לסגפנות מופרזת: צום ממושך וגזילת שינה על מנת הגייה בקוראן בלילות). סגפנות יתר ושאר התאמצויות הן נטולות ערך או שהן פחותות ערך מבחינה דתית (על כן נזירות אסורה באסלאם גם כן).
המגמות הסגפניות והנצרות
הסגפנות הנוצרית היא ששימשה, בראשית האסלאם, דוגמה קרובה ביותר של אורח חיים ע"פ השקפת העולם הסגפנית. אנשים בקרב האסלאם בעלי נטייה לשלילת העולם הזה, הושפעו מהנזירים הנודדים ובעלי-התשובה שבנצרות.
דיכר ותוכול
אלו הם 2 גורמים בסגפנות האסלאמית ומתבלטים בהגזמה:
דיכר – הוא היסוד הפולחני ומתייחס לפעולות הפולחן. בעוד שהאסלאם הרשמי מגביל את פולחן התפילה במועדים קבועים (יום ולילה), ההשקפה הסגפנית פורצת את גבולות הצמצום וההגבלה.
תוכול – היא התכונה המוסרית וזו ההדגשה המופלגת של הביטחון באלוהים עד שהגיעו למצב של אדישות ודחיית כל יוזמה בענייניהם הפרטיים.
הסגפנות היא אם הצופיות
באסלאם מצויים 2 זרמים המתנגדים זה לזה: האחד מוצא את אושרו בחלקת אדמתו שממנה הוא מתקיים מבלי להזדקק לבריות, ובזרם השני באה לידי ביטוי השקפת חיים של קווייטיזם (קווייטיזם – היכנעות לרצון האל בהתמסרות פסיבית מוחלטת ושלילה מלאה של "האני" בדומה להשקפת הנזירות הנוצרית).
בחיקוי לבושם של המתבודדים או הנזירים הנוצריים, נוהגים בעלי התשובה והסגפנים של האסלאם להתלבש בבגדי צמר גסים – צוף. מכאן נגזר השם "צופי" המייצג את הכיוון הסגפני בשלב התפתחות גבוה יותר.
אהבת האלוהים של הצופיות
המטרה העליונה של חיי הצופי היא ביטול הפרט והתמזגותו בהוויה האלוהית. אהבת אלוהים היא הנוסחה לשאיפתה של הנפש לביטול המדומה של הווית הפרט ולהתמזג באמת של ההוויה האלוהית. השקפת עולם זו משמשת בסיס תיאורטי לקווייטיזם ופולחן הדיכר של הסגפנים המעשיים.
אלגוריסטיקה ופולחן עלי
מעבר למובן המילים אשר בספרי הקודש צפונות אמיתות פילוסופיות עמוקות שניתן לעמוד על סוד הכרתן ע"י ביאור אליגורי (אלגוריה – נועדה להעביר מסר או מוסר השכל באמצעות סיפור תוך שימוש באנלוגיה לחיים ולמציאות). לפרשנים הצופיים יש "תאויל" אליגורי משלהם וזוהי פרשנות אזוטרית (ידועה למעטים) ותורתה נלקחה מהשיעיות מכיוון שמוחמד מסר לבא-כוחו עלי את המשמעות הסודית הצפונה בדברי החזון. תורות אלה אשר נמסרות לאנשי סגולה בלבד, מהוות את "הקבלה" של הצופיות. מסדר הבקטאשים הוא דוגמה לנטייה של הערצת עלי, כפי שנתבלטה בצופיות.
גורמים הודיים (הסתלקות מהמלוכה)
החוקרים האנגלים הבליטו את טיבה הניאו-אפלטוני של הצופיות אך עם זאת אינם דוחים קיומן של השפעות הודיות לעיצוב צורתה של הצופיות ההיסטורית, אשר התבלטו בזמן התפשטות האסלאם כלפי מזרח עד לגבולות סין מה שגרם להחדרת רעיונות הודיים לחוג ראייתו של האסלאם. ההשפעה ההודית התבטאה בתעודות ספרותיות וספרים בודהאיים במיוחד, וקליטה של יסודות הודיים בתחום של דימוי האמונה. קיים מוטיב של המאיסה במלכות – בספרות הסגפנית של המוסלמים המטפחת את הטיפוס של מושל אדיר, הזונח את מלכותו על האדמה ומקדיש עצמו לפרישה מן העולם.
התאגדויות צופיות
הצופיות מיוצגת על ידי חברות צופיות שונות ומסדרים, ואותם אנשים מתלכדים בבתים מיוחדים ובמנזרים בהם הם מקיימים בצוותא את המצוות המובילות להגשמת מטרותיהם הפנימיות. קבלת חברים חדשים לתוך קהילת הצופים מתבצעת עם מסירת ה"חירקה" – הלבוש המסמל את עניות הצופי ומנוסתו מן העולם הזה, המיוחס לנביא עצמו. בהערכה היסטורית של הצופיות, הכרחי לתת את הדעת על ההשפעה ההודית שסייעה לעיצוב צורתה של שיטה דתית זו לאחר שצמחה מתוך הניאו-אפלטוניות. ע"פ סנוק הורגרונייה, הרעיונות הצופיים הם הגרעין והיסוד באסלאם של הודו המזרחית.
עמדה בלתי אחידה לגבי ההלכה
מבחינת הלכה, ניתן לחלק את הצופיות ל-2 קבוצות:
- קבוצת הנומיסטים – אלה שהולכים עם ההלכה ועל-פי השקפתם יש לנהוג חיים של חופש ואדישות לגבי החוק
- קבוצת הא-נומיסטים – אלה השוללים את ההלכה ועל-פי השקפתם הם דורשים נזירות מופלגת ומטיפים לחיים של פרישות.
במסדרים השונים התגלו תיאוריות שונות ונבדלות לפי שנת היווסדם. גם המצוות והמנהגים הסגפניים (שהם הפעילות המעשית של ההווי הצופי) מראים הרבה הבדלי צורה, במיוחד אל הצד ההילכי של האסלאם. הכיוון ההלכי אשר תמיד היה מיוצג בצופיות הוא זה התובע לקיים התאמה עם האסלאם והלכותיו הפורמאליות, אלא שביקשו למצוא את שלימות החיים ההלכתיים בהעצמתן הפנימית של המצוות הפורמאליות. יש המלעיזים לא רק על חברים בודדים אלא גם על מסדרי דרווישים שלמים הנוהגים בזלזול גמור במצוות המעשיות של האסלאם ובנוסף יש כאלה שאינם רואים חובה בשמירת מצוות הפולחן וסבורים שחוקי המוסר המקובל והנימוס החברתי בטלים על הצופי.
הדרווישים
נהוג לכנות "דרווישים" את האנשים שיש להם את אורח חייהם של הצופים. קיים חוג של דרווישים נודדים הקרוי "מאלאמאתיה" – אנשי דופי, שכינוי זה משמש גם צופים רציניים יותר ותושבי קבע.
הדת הצרופה, הדתות והאסלאם הרשמי
עמדת הצופיות כלפי הכיוונים השולטים בתוך האסלאם, שנלחמו על שמירת קיומם ללא שינוי: בהשוואה לעיקרי האמונה באסלאם, הם מאמינים כי יש לראות בצופיות גורם חשוב לשחרור הרוח ולהרחבת האופק הדתי המוגבל. פיצול האמונה לדתות שונות אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת האמת הקדושה שיש לשאוף אליה ואהבת האלוהים יכולה לשמש אבן-בוחן אחידה לשם הערכת הדתות.
הלמדנות הרגילה, הלקוחה מתוך ספרים, זרה לצופי שכן האמונה היא אינטואיטיבית ואינה מבוססת על עיון. הם אינם מזדהים עם דמויות הגיבורים של לוחמי מלחמת הדת המתים על קידוש השם ושועים אל הדמויות של המתבודדים, המתענים והנזירים.
אלקושיירי
בבואנו לבדוק את יחס הצופיות אל האסלאם הרשמי אנו עדים ל-2 תופעות: האחת באה מהצד הצופי, והשניה מן הצד האורתודוכסי.
בין הצופים עצמם הורגש הצורך ליישב את הניגוד אל ההלכה האסלאמית על-מנת שהצופיות לא תוצג כשלילת האסלאם. עבד אלכרים הואזין אלקושיירי, שהיה השייח הגדול של הצופים, הריץ איגרת ובה עיקרי התורה החשובים ביותר של הצופים. נראה כי ישנה מגמה לקבוע את ההתאמה בין ההלכה ובין הצופיות, ולהוכיח כי הצופים מגנים את ההתנגדות אל האסלאם המקובל ועל כן, הצופי האמיתי חייב להיות מוסלמי נאמן ברוח המסורת. ספרו של אלקושיירי עשה רושם גדול בעולם הצופי וסייע לחדש את הגשרים שבין האורתודוכסיה ובין הצופיות.
אלגזאלי
לאחר אלקושיירי, החלו לחדור השקפות מיסטיות אל תוך האסלאם ההילכי. אבו-חמיד מוחמד אלגזאלי היה מורה וסופר מפורסם אשר פרש לחיי הסתכלות פנימית. ע"פ הכרתו, ראשי האויבים של הפעילות הדתית הפנימית הם: דיקדוקי הדיאלקטיקה הדוגמטית אשר הוא מוקיע אותה כבזבוז חסר טעם, ופילפולי הקזואיסטיקה ההלכית. כלומר, למרות השכלתו במדעי המשפט, הוא מתנגד בכל תוקף לערבוב ענייני המשפט בתוך ענייני הדת. בתורתו הוא הוציא את הצופיות מתוך עמדתה והכניסה כיסוד תקין לתוך חיי האמונה האסלאמית. מה שהבדיל בינו ובין הצופים הוא שלא קיבל את מגמותיהם הפאנתיאיסטיות ואת זלזולם בהלכה מכיוון שהוא עצמו לא נטש את קרקע האסלאם הרשמי. האסלאם האורתודוכסי רואה באלגזאלי הפוסק האחרון וספרו הוא אחד מהציונים החשובים בתולדות האסלאם ועיצוב דמותו.
היחס אל הכופר
קיימות הוראות רבות שניתנו מפי הפוסקים הגדולים ביותר של האסלאם העתיק, אשר הביעו התנגדותן לבולמוס של רדיפת כופרים ומדגישים כי יש להיזהר מלהכתים שמו של אדם בשם "כופר" בגלל הבדלי דעות משום שהוא נמנה עם המשתתפים בתפילה האסלאמית. הדעות חלוקות בנוגע להגדרה של "כופר" וקיימות מספר תשובות בעלות ערך עיוני בלבד. באחת מן ההגדרות כופר נחשב למנודה, לא סועדים עמו, לא מתקשרים איתו, לא באים בברית הנישואין, לא מקבלים את עדותו בדין ולא מתפללים על נשמתו לאחר מותו. באם נתפש בכפירתו, ניתנת לו אזהרה שלוש פעמים – אם ישוב, מה טוב, ואם לאו – יומת. ישנה דוגמאטיות – עיקרי אמונה אשר כל מאמין חייב להחזיק בהם.
עמדתו של אלגזאלי כלפי הכפירה
עם טיפוח הדוגמאטיקה האסכולתית מתגלה בצד האורתודוכסי ובצד הרציונאליסטי הרוח הרעה של אי-הסובלנות. רוח של סובלנות קיימת בחוגי הצופיות בלבד, ההודיה ביסודותיה העיקריים של הדת מספיקה כדי לראות אדם כמאמין. אפילו הפילוג של השיעים ודחיית החליפות של האסלאם הסוני, אינו יכול לשמש יסוד לדון אדם ככופר.
מקור
יצחק יהודה גולדציהר, "הסגפנות והצופיות", הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 111-136.
