על פניו, "טובה ורחבה" של יונתן בן-עמי הוא סיפור על מדידות מים, על תחילתה של מערכת יחסים ועל נופי ישראל. בפועל הוא תרגיל כתיבה שמדמיינת ספרות חדשה בעולם של שפע תוכני עצום. במציאות של אינפלציה מילולית ושל טשטוש גבולות אומנותיים, כשעולם הספרות נלחם לשרוד ולהמציא את עצמו מחדש בו-זמנית, בן-עמי מציע תשובה לשאלה: מה עכשיו?
את שעות אחר הצהריים של ילדותנו בילינו בחצר. המטרה הרשמית היתה לאפשר להורים פנאי ולנו אפשרות להתעייף אבל בדרך למדנו שיעורים קריטים: איך להסתדר עם ילדות אחרות ואיך להיעקץ מסירפדים, למשל. מה כדאי ומה לא כדאי לעשות עם זרעים עגולים, עם אבנים חלקות ועם גורי חתולים עזובים. השעות והשנים שבילינו בחצר מעידות שאין קשר ישיר בין מרחב גיאוגרפי לתוכן: הרי בחצר האחורית נמצא העולם כולו ולפעמים נדמה שכמה שהחצר היתה קטנה, ככה הרעיפה עלינו יופי ועניין ואנחנו, בתמורה, הרעפנו עליה אהבה.
בספר "טובה ורחבה" של יונתן בן-עמי הקוראת יוצאת לחצר האחורית של היום-יום, לבית הרשת שליד קיבוץ רביבים או לכביש 90 שפונה דרומה. בכל צעד במסעו של גיבור הספר יהודה נגלים לקוראת עולמות צבעוניים ומורכבים: סויה שנרקבת בבולגריה או ערב סתיו שמופיע עבורנו בדרך לראש העין, פלאים קטנים שהספר מבקש שנעצור ונבחין בהם. בכנות לא-מתנשאת ובנדיבות משמחת, הארץ שבן-עמי מגיש היא אכן טובה ורחבה. טובה בשל עושר המראות, הצלילים והטעמים שהיא מציעה ורחבה, כי למרות היותה צרה גיאוגרפית, בתוך התחום הפיזי מקופלות גלקסיות שלמות של יופי מרגש.
"טובה ורחבה" כתוב ומפורסם בפורמט יוצא דופן ולא במקרה. בן-עמי מודע בהחלט לפילוסופיה לפיה המדיום הוא המסר: כלומר, אופי וסוג המדיום אינם נפרדים מהתוכן. הרי זה בלתי אפשרי לכתוב סיפורת מבלי לעמוד בצילו – ובאורו הכחול – של עולם התוכן האינטרנטי. הקוראות מורגלות לקריאה ממסכים בהם מופיעות עיתונות, ספרות ומדיה חברתית בלי גבולות ברורים בניהן: אנחנו קוראות חדשות מסטטוסים, מתרגשות מפוסטים פיוטיים ומשתפות ממים אמנותיים בתוך קדירה גדולה של תבשיל תוכן פיבונאצ'י, כזה שמשנה צורה ללא הפסק ומבושל תמיד ממרכיבי היום הקודם. מילים כה רבות תיארו את השפעתם של מדיומים אינטרנטים על עולמות התוכן בכללותם, לפעמים בהתרגשות מהעתיד לבוא, לפעמים באבל על ז'אנרים שעבדו וכמעט תמיד בניסיון לענות על השאלה: מה לכתוב עכשיו? איך נראית ספרות בעולם כזה? איזה טעם יהיה לספרות הזו ומה היא תציע לקוראת? "טובה ורחבה" מתייחס לשאלות האלה ומציע גם תשובות.
בשונה מפרסומים מסורתיים שמניחים ספר פיזי מודפס בידי הקוראת, בן-עמי בחר לפרסם את הספר אונליין ולהציעו בחינם. זה לא האלמנט היחיד שבולט בצורה של "טובה ורחבה". הכתיבה מחולקת לפרקים קצרים מאוד שמצליחים לעמוד גם בפני עצמם, מקטעים שמזכירים יותר סטטוסים במדיה חברתית מאשר פרקים בספר מסורתי. בנוסף, בן-עמי מציע רשימה בבליוגרפית של יצירות שמוזכרות בצורה מפורשת או מרומזת, כולל יצירות ספרותיות מכל הזמנים, יצירות מוזיקה וממים.
הקריאה מזכירה להפליא את התוכן ה"חדש" שבחיינו. גם אם נדמה שפחות ופחות מאיתנו קוראות, הרי זה לא מדויק: כולנו נחשפות לכמויות גדולות של כתיבה וקוראות הרבה, רק הקריאה עצמה לא מתבצעת כמו בעבר אלא בגלילה של מקטעים הולכים ומתקצרים. בן-עמי מתייחס לאורך המקטעים אבל גם לצורה בה מדיה חברתית מתכתבת עם העולם: זהו פורמט עם מודעות גבוהה להיותו פורום שמבצע תקשורת בלתי פוסקת עם מה שנכתב אתמול, לפני שנה ולפני חמש דקות. "מוח הכוורת" הוא קונגלמרט של מילים, לא רק יצירה שעומדת בפני עצמה אלא רשת תקשורת בין כותבות רבות. בן-עמי מבין את המדיום הזה היטב ומציע ספר שעושה את אותם הדברים. כל פרק ופרק מתכתבים ללא הפסק עם עולם הספרות, מעגנון עד אגי משעול, מתחזית מזג האוויר ועד לתפריט של מסעדת יונס, אלו הופכים את "טובה ורחבה" לסלט ספרותי.
התוצאה היא חלל קטן עם מודעות עצמית גבוהה. בזכות מאפייניו הוא מצליח להגיש את העולם כולו: חדוות הבישול, סקרנות הידע, שירה עברית, ההתרגשות שבגילוי אנשים חדשים ואפילו, אם הקוראת תקשיב היטב, הספר ישמיע לה דממה. העושר הנפלא הזה לא דורש קריאה של מאות כרכים עבי קרס אלא רק יציאה קטנה לחצר האחורית, עם תזכורת כי היופי הטוב נמצא ממש כאן, ברגע הזה.
אז מה התשובה של בן עמי לשאלה "מה עכשיו?" איזו ספרות הוא מציע לכתוב בעולם שהכל נכתב בו? נדמה שהתשובה היא בערך כך: כל מה שיש הוא בדיוק מספיק ואפשר להרגע. לא צריך להמציא את הספרות או את הגלגל מחדש, מספיק להביט בו קרוב – אבל ממש מקרוב – ושם כבר נמצא.
